גרד הגבה הלא נפוץ

במחקר קטן שערכתי הצלחתי לחשוף מחלה חדשה, גרד הגבה שמה, ובלעז: GERED HAGABA.

חמש דקות לערך אחרי תחילת הנסיעה מתחיל לי גירוד בגבה הימנית, בדיוק במקום שמתחת לקסדה, ולמה דווקא בגבה הימנית? הו, טוב ששאלתם- כי הידית של הגז היא הרי בצד ימין ואם חלילה הגירוד היה מופיע בגבה השמאלית עוד הייתי יכולה לגרד עם יד שמאל ולעצור את הסיוט הזה!! אבל מחלה, כדרכה של מחלה, תפקידה לענות ולתסכל. ואין ספק שה-GERED עושה עבודה טובה.

אם נניח הייתי יושבת בבית הייתי פשוט שולחת יד ומגרדת קלות את הגבה, או פשוט מתעלמת. אך אין דינה של ישיבה על ספה כדינה של רכיבה. ברכיבה הכל מקבל מימד קטסטרופלי- המוח שולח מסר ליד- תגרדי עכשיו!!! אחרת אני מתהפך פה על מישהו!!!

אל דאגה, יש גם פתרון למחלת ה-GERED ואותו גיליתי כחלק מהמחקר האמור. לא משחה ולא כדור, שנייה אחרי שאני יורדת מהקטנוע ה-GERED נעלמת כלא הייתה.
אבל אני לא פרייאית- אני מגרדת.
סתם כי אני יכולה.

רוכבת ברחובות

בוקר אחד הפך פתאום הקטנוע שלי לפרבריסט.
שבוע לפני כן עוד השתחל בין מכוניות ואוטובוסים באבן גבירול בתוך ענן ריחות של פיח ואוכל, מכיר את הדרך לכל המקומות הנכונים, משוויץ בתחת הקטן והחטוב שלו כשהוא עוקף עוד נהג מונית עצבני ברמזור.

כמה חלופות שגיליתי בשבוע האחרון-
במקום שריטות של חתולים מיוחמים על המושב- חירבונים של יונים מנומנמות מעמוד החשמל.
במקום אוטובוסים דינוזאוריים רומסים- מכוניות מנומסות שמפנות את הדרך גם כשהן לא חייבות.
במקום אבן גבירול- פארק המדע.

הקטנוע שלי מוכיח יכולות מופלאות בנסיעה מרחובות לתל אביב, רוכב לו כמו גדול על השוליים של כביש 4 (מקווה שאין פה שוטר בינינו), מתענג על כבישים ריקים ונזהר לא להיכנס לתוך חריצים בכביש שלא מורגל לקטנועים עירוניים שכמותו.

אז עכשיו, כשמגה בעיר התחלף ביוחננוף, קיורטוש במאפיית הראשונים, ו-03 ב-08 , אני יכולה כבר לומר בפה מלא שגם לי וגם לקטנוע שלי לא רע ברחובות הזאת.

נשמה של קטנוע

לעולם לא תשמעו אותי מוציאה מהפה את המשפט- אין, אני אומרת לכם, משה הוא הקטנוע הכי טוב בעולם.
אני בחרתי שלא לקבל עליי את המנהג המטופש של לקרוא לכלי רכב בשם.
מה שטוב לטיוואנים, טוב גם לי. אני נשארת עם דיוק.
כן, הוצאתי עכשיו את הרישיון ובדקתי את מוצאו של הקטנוע שלי רק לשם הפאנץ'.

וחוץ מזה, משה? נו באמת... מה הסיפור של לתת שמות גבריים לכלי הרכב שלכם נשים? הוא ישמור עלייך בסימטה חשוכה? הוא ידע להחליף לעצמו שמן בזמן? יגדל שפמפם קטן מתחת ללוח השעונים?

את רואה לנגד עינייך חבורת טיוואנים רוכנים מעל פס ייצור במפעל רחוק, מרכיבים חלק לחלק, מקפידים על כל פרט. ואז מגיעה מזוודה סטייל ספרות זולה, נפתחת באיטיות ומאירה את כל החדר באור בוהק, כולם נסוגים לאחור ביראת כבוד ומביטים בבכיר הטכנאים לוקח את הנשמה ומכניס אותה לתוך גוף המתכת. ומשה נולד לחיים.

תשכחי מזה. מדובר על שלל פלסטיקים ומתכות שחברו יחדיו כדי ליצור כלי רכיבה, טוב ואמין, זה נכון, אבל לא יותר מזה.
ואת כל זה אני כותבת רק כדי לשכנע את עצמי שאתמול כשהצהרתי בקול רם, ככה ליד אנשים, שנמאס לי לרכב בקור הזה כבר, קיוויתי ממש חזק שבאמת לדיוק אין נשמה טיוואנית שמתייסרת עכשיו בגללי ואין לה אפילו קול כדי לזעוק.

ואם כבר שם, אני הייתי הולכת על בוריס.

לו הייתי ערס- שירה מודרנית

לו הייתי ערס, (לא ערסית, זו לא טעות, אני לא שואפת לנעול נעלי פלטפורמה וג'ינס שחור זול שנרכשו בתחנה המרכזית בתל אביב, וואו, איזה סוגריים ארוכים),
הייתי מרימה גלגל קדמי באבן גבירול על הטי-מקס השחור שלי ומסתכלת במראה כדי לוודא שכל הרוכבות (וגם הרוכבים) ראו והתרשמו מיכולות הרכיבה שלי, למרות שבתכלס הם פיהקו בשיעמום.

לו הייתי ערס, הייתי מקללת קללות נוראיות את כל המוניות, מה שאני עושה גם היום, רק שלו הייתי ערס הייתי עושה את זה בקול רם ובפנים שלהם ואולי אפילו מוסיפה יריקה קולנית.
אבל רק לו הייתי ערס עם קסדת חצי, כי אחרת זה היה עף עליי בחזרה.

לו הייתי ערס, הייתי עוצרת ברמזור ליד ההוא שחתך אותי, מסמנת לו לפתוח את החלון ומפחידה כל כך את האשכנזי המבוהל שיושב שם עד שהפעולה הראשונה שהוא היה עושה בבית הייתה לרכוש לעצמו ביטוח חיים.

לו הייתי ערס, הייתי חוזרת הביתה ומספרת לחברים הערסים שלי על ה"ווילי" המרשים שלי, נהג המונית שתקפתי והאשכנזי שגרמתי לו להשתין במכנסיים. ואני לא אספר כמובן שהתעכבתי כי עצרו אותי בדרך בשלושה מחסומים משטרתיים שמחפשים ערסים על טי-מקס כמוני.

בגלל הגשם

כמה חיכיתי לגשם הזה, שישטוף אותי כבר. אני כולי מאובק ומפויח, נחנק.
אפילו סמרטוט לא העבירה עליי, מה סמרטוט? מגבון לח, אפילו שאיזה חתול ישתין עליי, מספיק לי.

ועכשיו כולי מצוחצח, נקי, מבריק, כמו חדש. הנה אני מוכן לנסיעה לעבודה.
הנה, היא יורדת למטה, טוב, אני אתחיל להתמתח לי, בכל זאת לא נסעתי כבר יומיים.

רגע, רגע, עצרו את הסוסים! איפה מעיל הרכיבה האפור? איפה הקסדה? מה זה המעיל האדום הזה? אני מכיר אותו! זה המעיל של הגשם, הוא יוצא מהארון בדיוק פעמיים בשנה. יכול להיות ש...?
אני לא מאמין! רגע, אני פה, אני כולי נקי... אפילו מבט לא זרקה, הלכה לאוטובוס.

לכי, לכי,  תסעי באוטובוס, תיתקעי בפקקים, מה איכפת לי... אני אשב לי פה, קשור לעמוד. כן, ככה, בגשם, בקור, נראה מחר בבוקר מי יניע לך בכלל?!

לקחתי יתוש טרמפ

הבוקר לקחתי יתוש טרמפ מתל אביב לרמת השרון.
אם הייתי יודעת שהוא צריך טרמפ הייתי מארגנת לו עוד קסדה או משהו.
אני נסעתי לי עם המשקף פתוח, והוא, אני מניחה, שייט לו להנאתו באוויר הפתוח של דרך נמיר.

הוא התמקם לו בשלווה בתוך האישון שלי. וכשאני אומרת שלווה, אני מתכוונת שהוא טס במהירות 250 קמ"ש בהערכה גסה, ישירות לתוך גלגל העין שלי.
לזכותי אומר שגם אני קיבלתי את העניין בשלווה ולא התנגשתי באוטובוס שלפניי אלא הסתפקתי בתמרון: זיגזוג- בלימה- קללה. ועוד כמה קללות.

יתוש יקר, אני מתנצלת על הרטיבות ואי הנוחות שחשת במהלך הנסיעה. על המצמוצים הבלתי פוסקים שלי ועל האצבע הענקית שבכל עצירה ניסתה לשלוף אותך החוצה. ואתה בסך הכל רצית להימנע מהדוחק והפקקים שבתחבורה הציבורית.
חשוב לי שתמשיך להשתמש בשירותי ההסעה שלי ואשמח לסייע שוב בפעם הבאה.

מה שחשוב זה שבסופה של נסיעה נעימה ושלווה, זכית להגיע למחוז חפצך, רטוב כנפיים אך מרוצה.

שבת שלום

מצעד היתרונות

חוץ מהיתרונות הברורים שיש בלהיות קטנוענית- פקקים, חניה, זמן, אתם יודעים, הרווחתי גם עוד כמה דברים על הדרך:

מנעד הקללות שלי השתפר פלאים ועכשיו מלבד קללות הבסיס המוכרות צברתי ידע רב באיחולי מיתות אכזריות לנהגים, ברכות שונות לקרובי משפחתם, קללות עצבים למראות סוררות, ואף פיתחתי סקשן של קללות ייחודיות לנהגי מוניות.
פרטים אצלי.

שיווי משקל מדהים: בחיים שלי לא האמנתי שאני אצליח להרכיב על קטנוע ששוקל 95 קילו מישהו ששוקל קצת יותר מזה, גבוה ממני בערך בראש וחצי (עדיין מודדים בראשים, כן?), את עצמי כמובן, עם שמלה (לא קשור, אבל אמיתי), ולייצב את כל הסיפור הזה על זוג עקבים דקיק, רציתי להגיד סטילטו אבל אני רוצה לקוות שגם גברים סטרייטים קוראים את זה.

יכולת אלתור מופלאה. אסביר בדרך המשל. לא באמת, סתם דוגמה: נניח שחורף, ודי קר, ויש עוד לפחות חמש דקות נסיעה עד הבית, שבזמן של קטנועים זה משול לנצח. אני מאתרת בזריזות את האוטובוס הקרוב, מפלסת את דרכי בשלוליות עד לאגזוז שלו, ומתחממת לי בכיף עד הרמזור הבא.
קצת כמו להשתין על עצמך-מגעיל בטירוף, אבל שווה לגמרי את 10 השניות של החמימות.