יום שני, 22 בנובמבר 2010

מצעד היתרונות

חוץ מהיתרונות הברורים שיש בלהיות קטנוענית- פקקים, חניה, זמן, אתם יודעים, הרווחתי גם עוד כמה דברים על הדרך:

מנעד הקללות שלי השתפר פלאים ועכשיו מלבד קללות הבסיס המוכרות צברתי ידע רב באיחולי מיתות אכזריות לנהגים, ברכות שונות לקרובי משפחתם, קללות עצבים למראות סוררות, ואף פיתחתי סקשן של קללות ייחודיות לנהגי מוניות.
פרטים אצלי.

שיווי משקל מדהים: בחיים שלי לא האמנתי שאני אצליח להרכיב על קטנוע ששוקל 95 קילו מישהו ששוקל קצת יותר מזה, גבוה ממני בערך בראש וחצי (עדיין מודדים בראשים, כן?), את עצמי כמובן, עם שמלה (לא קשור, אבל אמיתי), ולייצב את כל הסיפור הזה על זוג עקבים דקיק, רציתי להגיד סטילטו אבל אני רוצה לקוות שגם גברים סטרייטים קוראים את זה.

יכולת אלתור מופלאה. אסביר בדרך המשל. לא באמת, סתם דוגמה: נניח שחורף, ודי קר, ויש עוד לפחות חמש דקות נסיעה עד הבית, שבזמן של קטנועים זה משול לנצח. אני מאתרת בזריזות את האוטובוס הקרוב, מפלסת את דרכי בשלוליות עד לאגזוז שלו, ומתחממת לי בכיף עד הרמזור הבא.
קצת כמו להשתין על עצמך-מגעיל בטירוף, אבל שווה לגמרי את 10 השניות של החמימות.

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

קלאמזיות באיילון דרום

אני אכן קלאמזי לעיתים. מתנגשת בחפצים, מפילה כוסות מים או קפה, על המקדלת או על מסמכים בעבודה.
שזה סביר עד חינני, תלוי בסיטואציה, במידת הנזק ובעצביו של מי שכרגע החרבתי לו את הנייד.
רק שזה לא מי יודע מה מתאים בנסיעה על הקטנוע.

אופס וחיוך חנפני לא יעזור ולא ירגיע את הנהג ששיפשפתי לו את המראה בצומת. במקרה הזה עדיף פשוט להיעלם ולקוות שאין לו זיכרון צילומי ויצר נקמנות מפותח במיוחד.

מכתב התנצלות: לרוכב האופנוע שנסע מאחורי ביום חמישי האחרון, תבין, בימי חמישי אני מחזירה את כל קופסאות הפלסטיק שהצטברו לי במשרד, והשבוע הייתה כמות נכבדת במיוחד. וניסיתי, באמת שהשתדלתי להניח את השקית ביציבות בין הרגליים ולהדק אותם חזק סביבה.
אבל קופסה אחת סוררת מצאה את דרכה מתעופפת באיילון היישר לעברך ואפילו אני מודה שלא היה בזה שום דבר חינני.
אז סליחה. ותודה שלא מתת.

אבל תסכים איתי, שאם כבר תאונה באיילון, לפחות שיהיה משהו מצחיק כמו קופסת אוכל מפלסטיק.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

מונחון הקטנוענית

מונחון קצר* לקטנוענית המתקדמת.
הכל המצאתי בעצמי.
*קצר מאוד.

שיר קסדה, הוא השיר שאספת בבוקר בבית, לרוב מגלגל"צ, או מתיקיית "שירים שמשמחים את זוהר" (מה? אין לכם כזאת?). הוא נשמר רדום בראש עד לרגע עלייתך לקטנוע ומופעל מחדש עם סיבוב ידית הגז.
שיר הקסדה מתגבר ומושר בקול רם יותר ביחס ישיר למהירות. כביש מהיר- צעקות, כביש עירוני- שירה עליזה,
רמזור- ליחשוש עדין עד שתיקה (ושליחת מבטים נבוכים לקטנועים מסביבך).

תמרון השמלה: קיפול- סיבוב- דחיסה. הוא אותו תמרון שאת נאלצת לבצע, ולא בחינניות יתרה, כשאת מתעקשת ללבוש שמלה לרכיבה, נפוץ בעיקר בקיץ. מומלץ לבצע בעצירה ברמזור, פחות מומלץ- בזמן הרכיבה.
אחזי את שול השמלה, מתחי אותו לצד הרצוי, סובבי, דחסי מתחת לרגל, נסי עדיין להיראות נשית ועדינה בזמן שאת עושה את זה.

הקללה הסמויה, זו שאת מסננת מבעד לקסדה, תוך שאת מחייכת חיוך מזויף ומאחלת מיתות שונות וקשות במיוחד לנהג המונית שהרגע חתך אותך בגסות, אבל עדיין חוששת מלהגיד בקול רם את מה שאת חושבת על אמא שלו.
בדיוק בשביל הרגעים האלו אגב, הומצאה הקסדה השלמה.




על מצברים ותשומת לב

י'סתומה אחת, לא אמרתי- תני לי קצת תשומת לב. אמרתי- תחליפי לי כבר מצבר! אני קטנוע, אין לי באמת רגשות.
אם הייתי מדובבת שוב את הקטנוע שלי, זה מה שהוא היה אומר עכשיו.
באמת חשבת שליטוף קטן על לוח השעונים יספיק לי?

בניגוד מוחלט לבוקר שטוף האנרגיות החיוביות מאתמול בסגנון זן ואומנות אחזקת הקטנוע, הבוקר כשניסיתי להתניע הוא אפילו לא התאמץ לעשות בכאילו, חסך ממני גם את שיעול המנוע הקטן. אני לוחצת והוא דומם.
נותן לי באדישות קטנועית טיפוסית להזיע על הבוקר בניסיון להתניע עם הקיק. כן, מסתבר שהרגלית הקטנה בצד לא נועדה לרוכב שלישי סטייל הודו אלא להנעה ידנית, זאת אומרת רגלית.

מסתבר שקטנועים יודעים לקרוא. וגם לעלות במדרגות. כן, ספקנים שכמותכם, אל תאמינו לי, אבל אני יודעת בוודאות שהקטנוע שלי עלה אליי הבייתה בלילה וקרא את הבלוג החדש שלי שנשאר פתוח על המסך, ומתוך דאגה כנה וההבנה שמאוד קשה לספק תובנות על קטנועים כל בוקר, הוא החליט לעזור  בדרכו שלו ולייצר לי הרפתקאות וחומרים לכתוב עליהם. מקסים מצידו, תודו.

שעתיים אחרי, במשרד, עם מצבר חדש לגמרי ועל הדרך גם קסדה חדשה (תתפלאו, גם במוסך אפשר לעשות שופינג). בדרך כבר השלמנו. סיכמנו שאני מקבלת את העובדה שהוא קטנוע נטול רגשות שזקוק לתחזוקה אמיתית נטולת ליטופים, והוא בתמורה ינסה להחזיק עם המצבר החדש לפחות עוד שנתיים וחצי. יחסים ארוכי טווח, אתם יודעים.






יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

חלושס על הבוקר

אומרים שקטנועים מרגישים את נפש הרוכב.
וכשאני אומרת "אומרים" אני מתכוונת אליי.
ניו-אייג'י ככל שזה יישמע, זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להסביר את העובדה שהבוקר כשקמתי והרגשתי חלושס מפתיע- בואכה הצטננות, היה גם הבוקר הראשון אי פעם שבו בחר הקטנוע שלי לא להניע.

נו, אתה לא רציני... קצת ערפל ונשברים? ניסיתי את שיטת המפקד הקשוח, שבאה אחרי שיטת האמא הדואגת (אתה חולה מתוק?) ואחרי שיטת ה-נו! קיבינימט! אני מאחרת לעבודה!!
כלום.
כמעט נשבר לי הלב מלשמוע את חרחורי הגז החלושים כשניסיתי שוב ושוב להניע (מישהו אמר דרמטית?).

בחורות חושבות אחרת מגברים. גבר במקרה הזה היה חושב על המכניקה של הקטנוע, מה יכולה להיות התקלה, איך מנסים לסדר אותה או איך במקרה הכי גרוע מזמינים גרר ומתקשרים תוך כדי למוסך, או במילה אחת- פרקטיים.
אני בדקתי שמן.
נזכרתי שהמון זמן לא בדקתי שמן, והנורית האדומה הזאת כבר קפצה לפני שבוע להזכיר לי והתעלמתי ממנה.
בדקתי שמן, לכלכתי את הידיים, ניגבתי על המעיל, סתם, על המכנסיים, איפסתי את הנורית.

כמה גאווה! הקטנוע הנאמן שלי הניע בשנייה.
את רואה? כל מה שרציתי זה קצת תשומת לב... אני מתרגמת את מחשבותיו של הקטנוע בזמן שהוא מתחמם לו.
הסתכלתי שאף אחד מסביב לא רואה ונתתי לו ליטוף קטן על לוח השעונים.







יום שבת, 13 בנובמבר 2010

בנגיעה אחת קלה

יכולותיה המופלאות של ידית הגז, או בשמה היפה "מצערת", הן כמובן היכולת להניע את 112 הקילוגרמים ששוקל הקטנוע הקטנטן שלי ויצירת רוח שהופכת את השיער שלי בן רגע ממתולתל לאפרו.
אבל אני חוטאת לה כשאני מספרת רק על המובן מאליו, לידית הגז ישנו תפקיד חשוב ומכריע נוסף, שלא לומר, משעשע.

להלן הניסוי: עמדי בצומת מרכזי בת"א, לא חשובה השעה. מסביבך תוכלי להבחין כי יחס הרוכבים הוא 5 גברים על כל רוכבת אחת (תמחקו את התמונה מהראש מייד!). וודאי כי מסביבך לפחות עוד שני קטנועים ונהג מונית אחד. סובבי בעדינות את ידית הגז עד לשמיעת נהמת מנוע עדינה. כעת הבחיני כי כל אחד מהגברים סביבך, כמו ע"פ פקודה, סובב גם הוא את ידית הגז והתקדם מטר אחד לפחות. חייכי להנאתך.

לא להיעלב. לא מדובר רק בגברים. לאנשים ברמזור יש נטייה להאמין שאנחנו הקטנוענים יודעים-כל, ולמשמע כל נהמת מנוע קלה כולם מייד נדרכים ונושאים עיניים אל הרמזור תוך כדי גלישה קלה לצומת.

אם כבר להיות כאלה קטנים ושבירים על הכביש, לפחות שיהיה לנו כח.
בוקר טוב!

שנתיים וחצי אחורה

שנתיים וחצי אחורה מהיום.
אתה בטוח? בטוח בטוח? זה שלי? ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?

דרום ת"א. יום שני בבוקר. אני עומדת עם איש המכירות בפתח של סוכנות האופנועים, הקטנוע החדש שלי עירום מניילונים עומד בינינו. אני מחליפה מבטים מבוהלים עם איש המכירות. נו? ומה אני עושה עכשיו? אני אפילו לא יודעת לרכב. נראה לך שמבחן שליטה וארבעה שיעורים הופכים אותי לרוכבת בין לילה? אתה יכול לבוא איתי אולי? נו, רק בהתחלה, עד שאני אתרגל.

הוא מוריד לי אותו לכביש. תראי, פה את לוחצת, זה מניע, פה זה אור, זה גז, ברקס קדמי, אחורי, יאללה שיהיה בהצלחה.
אני עולה על הקטנוע עדיין מבוהלת. מסובבת את המצערת, יווו, זה נוסע, אני נוסעת, גדול. נו, מה הבעיה בכלל? כיף חיים, נוסעת לי, הנה ככה, שניה, מה כתוב פה? רחוב המסגר? אהההה! אמאל'ה, ג'ונגל, למה אתם צופרים לי? תעזבו אותי בשקט, אתם לא רואים שאני באמצע התקף חרדה?!

עשר דקות מאוחר יותר, במשרד, מסדירה את הנשימה, מתקשרת לאבא- כן, הכל בסדר, הגעתי, אה, בקטנה, ממש בסדר, השקרים עושים את דרכם במהירות הקול אל הצד השני. והצד השני מרוצה מהתשובות. מרוצה עד כמה שאבא פולניה יכול להיות מהעובדה שלבת שלו יש קטנוע.
רגע, מה אמרתי עכשיו? לבת שלו יש קטנוע? איזה מגניב, יש לי קטנוע.