בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי נטולת קטנוע. איך זה קרה?
כבר יותר מארבע שנים אני מטפחת זוגיות מדהימה עם דיוק, כמו כלב נאמן ואוהב הוא אף פעם לא כעס עליי (חוץ מהפעם ההיא ששוב שכחתי למלא דלק), קשקש במראותיו הקטנות והבהב בפנסיו בכל פעם שהתיישבתי עליו לנסיעה.
הקטנוע הראשון והיחיד בחיי, שעבר איתי תקופה ארוכה מתל אביב לרחובות ואז למושב, פתאום לא שלי.
גברים סוגרים עסקאות תוך דקות, זה לא יאומן. בעלי הפרקטי כבר מוציא דף לזכרון דברים, מצלם תעודת זהות של הקונה, ואני המומה בצד, בקושי מעכלת, רושמת ברובוטיות פרטים: קונה, מוכרת, מספר רישוי. מנסה תוך כדי לספר לקונה כמה הוא טוב ונאמן, מראה לו בגאווה את ספר הטיפולים המסודר והוא לא מתעניין בכלל, סוגר לו את האגזוז עם היד, חונק לי את הקטנוע.
אז מתי אתה רוצה לקחת אותו? עכשיו. מה עכשיו? אבל עוד לא נפרדנו, עוד לא עיכלתי, עוד לא ניהלנו שיחת סיכום, לא הוחלפו מילות פרידה, מילות תודה.
בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי יוצאת ממועדון הדו"גים, מביטה בקטנועי הנאמן מתרחק אחרי שהשבעתי את הקונה לשמור עליו טוב ולא להוריד את הסטיקר של מלכת המדבר והולכת לי לחפש לו"ז נסיעות באתר רכבת ישראל כאחת העם.
אני מוכנה להישבע שראיתי את נשמתו של דיוק פורחת ממנו, והוא הופך מכלבלב נאמן לחתיכת פח (או פלסטיק?) נוסעת על שני גלגלים.
אז הנה רשימת המלאי הלא מלאה שנדלתה מזכרוני לפני שאשכח:
4.5 שנים, כמעט 4 חורפים, החלקה אחת, שריטה אחת בפנס, צלקת אחת במרפק, 2 קסדות, שני מעילים, כפפות עם חורים בשתי אצבעות, 3 דוחות חנייה, גרירה אחת, פעמיים חילוץ אחרי שלא מילאתי דלק, אינספור נסיעות בעיר וכמה קצת רחוק יותר, 2 קרעים על המושב, עשרות חתולים ישנים בלילה, פעם אחת הנעה עם הרגל (חצי שעה), פעם אחת ביקור מבוהל במוסך רק כדי לגלות שלא הדלקתי את הפנסים, והמון המון המון שעות, ימים, חודשים של בילוי יחדיו בנאמנות מכמירת לב.
אז שניה לפני שאני מצטרפת למועדון ה-250, היה שלום דוכס. היה מושלם.
כבר יותר מארבע שנים אני מטפחת זוגיות מדהימה עם דיוק, כמו כלב נאמן ואוהב הוא אף פעם לא כעס עליי (חוץ מהפעם ההיא ששוב שכחתי למלא דלק), קשקש במראותיו הקטנות והבהב בפנסיו בכל פעם שהתיישבתי עליו לנסיעה.
הקטנוע הראשון והיחיד בחיי, שעבר איתי תקופה ארוכה מתל אביב לרחובות ואז למושב, פתאום לא שלי.
גברים סוגרים עסקאות תוך דקות, זה לא יאומן. בעלי הפרקטי כבר מוציא דף לזכרון דברים, מצלם תעודת זהות של הקונה, ואני המומה בצד, בקושי מעכלת, רושמת ברובוטיות פרטים: קונה, מוכרת, מספר רישוי. מנסה תוך כדי לספר לקונה כמה הוא טוב ונאמן, מראה לו בגאווה את ספר הטיפולים המסודר והוא לא מתעניין בכלל, סוגר לו את האגזוז עם היד, חונק לי את הקטנוע.
אז מתי אתה רוצה לקחת אותו? עכשיו. מה עכשיו? אבל עוד לא נפרדנו, עוד לא עיכלתי, עוד לא ניהלנו שיחת סיכום, לא הוחלפו מילות פרידה, מילות תודה.
בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי יוצאת ממועדון הדו"גים, מביטה בקטנועי הנאמן מתרחק אחרי שהשבעתי את הקונה לשמור עליו טוב ולא להוריד את הסטיקר של מלכת המדבר והולכת לי לחפש לו"ז נסיעות באתר רכבת ישראל כאחת העם.
אני מוכנה להישבע שראיתי את נשמתו של דיוק פורחת ממנו, והוא הופך מכלבלב נאמן לחתיכת פח (או פלסטיק?) נוסעת על שני גלגלים.
אז הנה רשימת המלאי הלא מלאה שנדלתה מזכרוני לפני שאשכח:
4.5 שנים, כמעט 4 חורפים, החלקה אחת, שריטה אחת בפנס, צלקת אחת במרפק, 2 קסדות, שני מעילים, כפפות עם חורים בשתי אצבעות, 3 דוחות חנייה, גרירה אחת, פעמיים חילוץ אחרי שלא מילאתי דלק, אינספור נסיעות בעיר וכמה קצת רחוק יותר, 2 קרעים על המושב, עשרות חתולים ישנים בלילה, פעם אחת הנעה עם הרגל (חצי שעה), פעם אחת ביקור מבוהל במוסך רק כדי לגלות שלא הדלקתי את הפנסים, והמון המון המון שעות, ימים, חודשים של בילוי יחדיו בנאמנות מכמירת לב.
אז שניה לפני שאני מצטרפת למועדון ה-250, היה שלום דוכס. היה מושלם.
