יום שני, 7 במאי 2012

יומולדת

מאי הוא חודש היומולדת המשותף שלי ושל דיוק. אני אהיה בת 30, והוא בן 4 שבשנות קטנוע זה אומר שהוא כבר בתחילת שנות החמישים לחייו פחות או יותר.
אני כבר גדולה, עם רישיון A1 טרי בארנקי והוא כבר בכלל לא צעיר בעצמו, עם קרעים על המושב שהתחילו בקבלת הפנים של חתולי אבן גבירול בשבוע הראשון לחייו ועכשיו הם נפערים בכל יום יותר ויותר, ועם שריטות וקילומטראז' שכבר כמעט אפשר להתגאות בו.

מה שמזכיר לי את ההתחלה שלנו, שכמו רוב הדברים הטובים בחיים, קרתה ממש במקרה: נקלעתי לשיחה של חברה עם בן הזוג שלה- אופנוען בנשמתו שכל חלומו היה לראות את חברתו רוכבת לה בסטייל על מיו 100. לשיחה כאמור נקלעתי במקרה ובמקרה גם אמרתי שאין לי בעיה ללכת לעשות איתה רישיון כי זה יהיה מגניב. ובמקרה היא לא הגיעה לשיעור הראשון וגם לא לאלו שאחריו ואני מצאתי את עצמי אחרי שבועיים עם קטנוע חדש ואפס ניסיון, כי אם כבר יש רישיון חבל שלא יהיה גם קטנוע. החבר והחברה נפרדו אגב ואיתם פנטזיית המיו, ואני הכרתי את דיוק.

ספירת המלאי שלנו כוללת 2 דוחות, 2 החלקות, 3 קרעים על המושב, מצבר אחד שהוחלף, עשרות טיפולים שגרתיים במוסך וטיפול שווא אחד כששכחתי שצריך להדליק את הפנסים כדי שהם ידלקו, שריטה אחת שתוקנה ואחת שלא (למזכרת), גרירה (!!) אחת, עשרות שירים ברמזור וטריליון טיפות גשם.

יומולדת שמח וקולולו לנו, לרגל יום ההולדת המשותף אנחנו שמחים להעניק שובר של שעת רביצה על המושב של דיוק לכל חתולי השכונה, אבל דירבאלק, אל תוסיפו עוד שריטות.








יום חמישי, 3 במאי 2012

לפעמים כדאי לא לדעת

המחוג של הדלק נמצא טיפ טיפ מעל הקו האדום ואני יוצאת מת"א לכיוון רחובות בסוף יום חמישי בואכה סופ"ש.
התחנה הנבחרת היא הסיירים, אני יודעת שקטנועים נוטים להיות שקרנים בכל הקשור לדלק ולרוב לרעתי, אבל אחרי כמעט 4 שנים ביחד אני כבר יודעת להרגיש עד איפה דיוק הקטן יכול להחזיק עם טיפ טיפ דלק.

מחשבות מחשבות, עבודה, סוף שבוע, חתכו אותי פה, משטרה שם, תחנת דלק מאחוריי, חתול שכמעט נדרס, רחובות שוב פקוקה. רגע, רחובות? איך הגעתי לפה? שכחתי לעצור לתדלק. מסתבר שגם במערכות יחסים ארוכות אחרי ההתרגשות של ההתחלה עדיין יש דברים חדשים ללמוד אחד על השנייה- דיוק מסוגל למשוך עוד קצת בלי דלק ואני רחפנית אבל זה לא חדש.

ראשון בבוקר וזה הזמן לספר שכבר תקופה ארוכה מחוג הדלק של דיוק לא תקין. נגדיר "לא תקין"- המצב התמידי שלו הוא ריק אלא אם חבטתי בלוח השעונים עד כדי חשד לשבר בשורש כף היד, ורק אז הוא עולה לאיטו למעלה ומספר לי על מצבו האמיתי של מיכל הדלק. באותו בוקר לא עזרו החבטות והבקשות, המחוג סירב לעלות ואני שכנראה לקיתי באמנזיה קלה במהלך הסופ"ש וכל אירועי יום חמישי נשכחו כליל, הייתי בטוחה שהמיכל מלא לגמרי וכנראה לא אכלתי מספיק הבוקר כי חבטת הבוקר שלי הייתה חלושה במיוחד.

40 דקות אחרי, בת"א, המחוג עדיין מסרב לעלות למעלה ואני כמו בסרט אמריקאי מטופש שבו הגיבורה ברגע אחד מקבלת את זכרונותיה בחזרה מבינה שהמחוג לא יעלה אף פעם, טוב לא אף פעם, רק עד שאגיע לתחנת הדלק הקרובה. וכדאי שהיא תהיה ממש קרובה.

בסוף היום, בחיל ורעדה אני נוסעת לתחנת הדלק והפעם בתוך ת"א (גם לאמון שלי יש גבול) מבינה שבכל הזמן הזה שנסעתי על אדים מה שנקרא, הייתי אמורה לחשוש מלהיתקע בצד הדרך אבל נסעתי לגמרי חופשיה מדאגות ומחשבות על מיכלי דלק ריקים רק בזכות חוסר הידיעה. אז כן, לפעמים עדיף לא לדעת.