Can't go right

יש הרגלים שאפשר לא לשים לב אליהם אף פעם, עד שרואים אותם דרך מבט של מישהו אחר.
ככה אני גיליתי שכמו ג'ורג' קוסטנזה רק בהפוך- I can't go right, כששוב מצאתי את עצמי נדחקת בין הקיר לקטנוע רק כדי לעלות עליו מהצד הנכון וחתול רחוב בהה בי ובטח חשב לעצמו: "האנשים האלה מוזרים, הרי כל צד ימין פנוי לה".
לא משנה באיזה תנוחה חונה הקטנוע שלי, צמוד לאיזה קיר או מכונית, לא משנה כמות החפצים שאני מחזיקה ביד- אני לא מסוגלת לעלות על הקטנוע שלי מצד ימין שלו.

כמוהו. רק הפוך.

זר לא יבין זאת, ובטח זר שלא רוכב.
לעלות על הקטנוע מהצד הלא נכון מרגיש לי כמו לעלות על קטנוע אחר- זו פשוט לא אותה התחושה.
אולי זה מין טקס שכל רוכב מאמץ לעצמו בלי לשים לב שמגיע יחד עם סדר פעולות קבוע- מעיל, קסדה, כפפות, משקפיים, סידור השיער, והסיום- עלייה טקסית מצד שמאל.

ואולי בכלל הכל התחיל מאגדת עם שקר כלשהי על בני המאיה שהיו עולים על חמורם כדי לצאת למסע הארוך לעבר ארץ הקשת בענן והיו מקפידים תמיד לגשת לחמור מצד שמאל כי באותה תקופה בצד ימין של החמור היה מונח השק עם הצידה לדרך, והיה קיים חשש שעליה מצד ימין תפגע בסנדביץ' הקיפוד והחמאה שהכינו מבעוד מועד.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר הומצאו האופניים ולאחר מכן האופנועים- המסורת נשמרה והתגלגלה לכל רחבי העולם.

כשחושבים על זה, אין לכך סיבה הגיונית, הקטנוע הוא יצור סימטרי להפליא- מלבד אגזוז ורגלית הוא נראה בול אותו דבר משני הצדדים.
אה, יכול להיות שזה בגלל הרגלית?


 

אקסאבו, נעים להכיר

זה לקח חודש פחות יום להתיישב ולכתוב על הקטנוע החדש שלי.
אני אישה של 125, או לפחות הייתי עד לפני חודש כשפתאום המספר הוכפל והפכתי להיות  אישה של 250.
לפי ההיגיון הזה אגב, הדו"ג הבא שלי יהיה 500 ואחריו 1,000 אבל עוד חזון למועד.

קודם כל הגיעה ההיסטריה- "אבל אני לא מגיעה לכביש עם הרגליים, והוא כבד, ואני לא מצליחה לקחת אותו אחורה, ואני לא מצליחה לעלות על המדרכה ולמה אני צריכה את זה בכלל?"
ואז כמובן הביקור המבוהל במוסך והתייעצות דחופה לגבי מה אפשר לעשות בעניין הגובה. עופר המוסכניק הסתכל עליי במבט מנוסה ששמור להיסטריות כמוני ויודע שבעוד שבוע בדיוק אני לא אזכור מה הפריע לי בכלל. ואם כבר לסמוך על מישהו שעובד במקום שנקרא עופר אבניר אז לפחות שיהיה על ההוא שהתארגן על השם עופר.

בכל צומת אני מרגישה פתאום כקברניט שמנסה לעגון עם היאכטה שלו במרינה, משליכה עוגן בצורת מגף לצד הקטנוע ומנסה לייצב אותו, כשכל שאר הקטנועים לצדי נראים לי קטנטנים וזריזים ורק האקסאבו שלי מרגיש לי כמו המג'יק 1.

אז זה לקח עוד כמה ימים של חששות וגישושים, וחודש אחרי אני כבר הבעלים הגאה וההרבה פחות מפוחדת של אקסאבו 250 לבן ומהמם. והנה אנחנו כבר עולים על המדרכות ביחד, עוצרים יפה בצומת, קצת משתחלים בין מכוניות, בודקים קצת את גבולות המהירות, זורקים מבט מתנשא לרוכבי ה-125 "אויש, תתקדמו"

עולם הדו"ג ,לסיכום, הוא עולם של גברים.
עולם שבו בשלב הזה כשיש לי קטנוע חדש אני צריכה להגיד מילים כמו מתלים, מרחק בלימה וסל"ד, אבל הנה משהו מאישה חדשה במועדון ה-250: בכל פעם שאני יוצאת מהמשרד ורואה את האקסאבו החדש שלי מחכה לי על המדרכה, יש לי רק משפט אחד בראש- "יוווו, איזה חתיך!"

פרידה מהדוכס

בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי נטולת קטנוע. איך זה קרה?

כבר יותר מארבע שנים אני מטפחת זוגיות מדהימה עם דיוק, כמו כלב נאמן ואוהב הוא אף פעם לא כעס עליי (חוץ מהפעם ההיא ששוב שכחתי למלא דלק), קשקש במראותיו הקטנות והבהב בפנסיו בכל פעם שהתיישבתי עליו לנסיעה.
הקטנוע הראשון והיחיד בחיי, שעבר איתי תקופה ארוכה מתל אביב לרחובות ואז למושב, פתאום לא שלי.

גברים סוגרים עסקאות תוך דקות, זה לא יאומן. בעלי הפרקטי כבר מוציא דף לזכרון דברים, מצלם תעודת זהות של הקונה, ואני המומה בצד, בקושי מעכלת, רושמת ברובוטיות פרטים: קונה, מוכרת, מספר רישוי. מנסה תוך כדי לספר לקונה כמה הוא טוב ונאמן, מראה לו בגאווה את ספר הטיפולים המסודר והוא לא מתעניין בכלל, סוגר לו את האגזוז עם היד, חונק לי את הקטנוע.

אז מתי אתה רוצה לקחת אותו? עכשיו. מה עכשיו? אבל עוד לא נפרדנו, עוד לא עיכלתי, עוד לא ניהלנו שיחת סיכום, לא הוחלפו מילות פרידה, מילות תודה.
בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי יוצאת ממועדון הדו"גים, מביטה בקטנועי הנאמן מתרחק אחרי שהשבעתי את הקונה לשמור עליו טוב ולא להוריד את הסטיקר של מלכת המדבר והולכת לי לחפש לו"ז נסיעות באתר רכבת ישראל כאחת העם.
אני מוכנה להישבע שראיתי את נשמתו של דיוק פורחת ממנו, והוא הופך מכלבלב נאמן לחתיכת פח (או פלסטיק?)  נוסעת על שני גלגלים.

אז הנה רשימת המלאי הלא מלאה שנדלתה מזכרוני לפני שאשכח:
4.5 שנים, כמעט 4 חורפים, החלקה אחת, שריטה אחת בפנס, צלקת אחת במרפק, 2 קסדות, שני מעילים, כפפות עם חורים בשתי אצבעות, 3 דוחות חנייה, גרירה אחת, פעמיים חילוץ אחרי שלא מילאתי דלק, אינספור נסיעות בעיר וכמה קצת רחוק יותר, 2 קרעים על המושב, עשרות חתולים ישנים בלילה, פעם אחת הנעה עם הרגל (חצי שעה), פעם אחת ביקור מבוהל במוסך רק כדי לגלות שלא הדלקתי את הפנסים, והמון המון המון שעות, ימים, חודשים של בילוי יחדיו בנאמנות מכמירת לב.

אז שניה לפני שאני מצטרפת למועדון ה-250, היה שלום דוכס. היה מושלם.

יומולדת

מאי הוא חודש היומולדת המשותף שלי ושל דיוק. אני אהיה בת 30, והוא בן 4 שבשנות קטנוע זה אומר שהוא כבר בתחילת שנות החמישים לחייו פחות או יותר.
אני כבר גדולה, עם רישיון A1 טרי בארנקי והוא כבר בכלל לא צעיר בעצמו, עם קרעים על המושב שהתחילו בקבלת הפנים של חתולי אבן גבירול בשבוע הראשון לחייו ועכשיו הם נפערים בכל יום יותר ויותר, ועם שריטות וקילומטראז' שכבר כמעט אפשר להתגאות בו.

מה שמזכיר לי את ההתחלה שלנו, שכמו רוב הדברים הטובים בחיים, קרתה ממש במקרה: נקלעתי לשיחה של חברה עם בן הזוג שלה- אופנוען בנשמתו שכל חלומו היה לראות את חברתו רוכבת לה בסטייל על מיו 100. לשיחה כאמור נקלעתי במקרה ובמקרה גם אמרתי שאין לי בעיה ללכת לעשות איתה רישיון כי זה יהיה מגניב. ובמקרה היא לא הגיעה לשיעור הראשון וגם לא לאלו שאחריו ואני מצאתי את עצמי אחרי שבועיים עם קטנוע חדש ואפס ניסיון, כי אם כבר יש רישיון חבל שלא יהיה גם קטנוע. החבר והחברה נפרדו אגב ואיתם פנטזיית המיו, ואני הכרתי את דיוק.

ספירת המלאי שלנו כוללת 2 דוחות, 2 החלקות, 3 קרעים על המושב, מצבר אחד שהוחלף, עשרות טיפולים שגרתיים במוסך וטיפול שווא אחד כששכחתי שצריך להדליק את הפנסים כדי שהם ידלקו, שריטה אחת שתוקנה ואחת שלא (למזכרת), גרירה (!!) אחת, עשרות שירים ברמזור וטריליון טיפות גשם.

יומולדת שמח וקולולו לנו, לרגל יום ההולדת המשותף אנחנו שמחים להעניק שובר של שעת רביצה על המושב של דיוק לכל חתולי השכונה, אבל דירבאלק, אל תוסיפו עוד שריטות.

לפעמים כדאי לא לדעת

המחוג של הדלק נמצא טיפ טיפ מעל הקו האדום ואני יוצאת מת"א לכיוון רחובות בסוף יום חמישי בואכה סופ"ש.
התחנה הנבחרת היא הסיירים, אני יודעת שקטנועים נוטים להיות שקרנים בכל הקשור לדלק ולרוב לרעתי, אבל אחרי כמעט 4 שנים ביחד אני כבר יודעת להרגיש עד איפה דיוק הקטן יכול להחזיק עם טיפ טיפ דלק.

מחשבות מחשבות, עבודה, סוף שבוע, חתכו אותי פה, משטרה שם, תחנת דלק מאחוריי, חתול שכמעט נדרס, רחובות שוב פקוקה. רגע, רחובות? איך הגעתי לפה? שכחתי לעצור לתדלק. מסתבר שגם במערכות יחסים ארוכות אחרי ההתרגשות של ההתחלה עדיין יש דברים חדשים ללמוד אחד על השנייה- דיוק מסוגל למשוך עוד קצת בלי דלק ואני רחפנית אבל זה לא חדש.

ראשון בבוקר וזה הזמן לספר שכבר תקופה ארוכה מחוג הדלק של דיוק לא תקין. נגדיר "לא תקין"- המצב התמידי שלו הוא ריק אלא אם חבטתי בלוח השעונים עד כדי חשד לשבר בשורש כף היד, ורק אז הוא עולה לאיטו למעלה ומספר לי על מצבו האמיתי של מיכל הדלק. באותו בוקר לא עזרו החבטות והבקשות, המחוג סירב לעלות ואני שכנראה לקיתי באמנזיה קלה במהלך הסופ"ש וכל אירועי יום חמישי נשכחו כליל, הייתי בטוחה שהמיכל מלא לגמרי וכנראה לא אכלתי מספיק הבוקר כי חבטת הבוקר שלי הייתה חלושה במיוחד.

40 דקות אחרי, בת"א, המחוג עדיין מסרב לעלות למעלה ואני כמו בסרט אמריקאי מטופש שבו הגיבורה ברגע אחד מקבלת את זכרונותיה בחזרה מבינה שהמחוג לא יעלה אף פעם, טוב לא אף פעם, רק עד שאגיע לתחנת הדלק הקרובה. וכדאי שהיא תהיה ממש קרובה.

בסוף היום, בחיל ורעדה אני נוסעת לתחנת הדלק והפעם בתוך ת"א (גם לאמון שלי יש גבול) מבינה שבכל הזמן הזה שנסעתי על אדים מה שנקרא, הייתי אמורה לחשוש מלהיתקע בצד הדרך אבל נסעתי לגמרי חופשיה מדאגות ומחשבות על מיכלי דלק ריקים רק בזכות חוסר הידיעה. אז כן, לפעמים עדיף לא לדעת.

טקס הענקת הסטיקר

כל סטיקר שמודבק על הקטנוע שלי הרווחנו ביושר דיוק ואני.

"מלכה לפניך"- הרי מי אם לא דיוק נסע איתי למיונים של מלכת המדבר ביער בן שמן. נכון הוא קצת פחד בהתחלה מהנסיעה הראשונה מחוץ לעיר, ואני זאת שקצת פחדתי כשמשאיות איימו להעיף אותנו לשולי כביש 1, אבל בסוף הגענו כמו גדולים. ואחר כך כשהייתי בבלקן וגם בלפלנד, מי זה שחיכה לי קשור לעמוד באבן גבירול בנאמנות וגם בחוסר ברירה? (בכל זאת, שרשרת ברזל). אז את מדבקת המלכה היה ברור שלא המקרר יקבל וגם לא דלת השירותים, אלא מי שהרוויח אותה בכבוד.

"די לרכב על הרוכבים"- מי זה שהרגיש ממש כמו אופנוע גדול כשרכבנו ביחד בהפגנות הרוכבים? בין כל ההארלי והטימקסים ועוד שמות שאני לא מכירה אבל היו ממש מרשימים וגדולים. ומי זה שאיבד את הקול מרוב כל הצפירות? מצטערת, אני לא מקבלת את גירסת המוסכניק שלי שצופר של קטנוע לא יכול להיות צרוד.
ועכשיו בכל כתבה על מחיר הביטוח לאופנועים אנחנו מחפשים את עצמנו בין כל הרוכבים הכבדים בתמונה מההפגנות, אולי מתחבא שם איזה דיוק קטן.

"תרמתי דם הצלתי חיים"- אמנם הדם שנשאב היה מוורידיי שלי ולא שמן מנוע מעורקיו של דיוק, אבל מי זה שחיכה לי יפה ליד המשאית הכתומה של מד"א? ואם לא דיוק גם לא הייתה לי קסדה ביד ומעיל של רובוטריקים, ואז על מה האחות הייתה מדברת איתי? אז את חצי השעה שחוייבתי להמתין לפי שאני חוזרת לרכוב ביליתי בשתיית טרופית על דיוק והענקתי לו את הסטיקר השלישי שלו, שגם אותו הוא הרוויח ביושר.

לא בגדתי

התעוררתי בערך כל שעתיים בלילה. ככה זה כשצריך לקום בשש בבוקר במקום בשמונה, ובמיוחד כשמדובר במקדימה סדרתית כמוני. חישבתי עוד בלילה קודם כמה זמן ייקח לי להגיע למגרש החנייה בראשל"צ, כולל אפשרות של פקקים, ואני על קטנוע, כן?

המורה נעמד ליד האופנוע והתחיל להסביר לי- פה מניעים, פה זה ברקס, אורות, איתות, ואני חושבת לעצמי- פחחח, לי אתה מסביר? חביבי אני לא חדשה פה. וככה בזמן שאני מתרברבת לי בראש בניסיון הרכיבה העשיר שלי הוא הגיע לקאלץ'.

סליחה? קלאץ? כן, שמעתי על זה- הילוכים. ראיתי אופנוענים בכביש מרימים ומורידים את הרגל, בזמן שאני חולפת על פניהם (או שהם על פניי). אבל מה לי ולזה? אני מכירה גז וברקס ואת הסימון האדום הזה שקופץ פעם בכמה זמן ואני צריכה לאפס אותו ולשקר לעצמי שבדקתי שמן.

אז איכשהו, העברתי שעה דווקא לא רעה של שיעור הנהיגה הראשון שלי על אופנוע אמיתי. סליחה דיוק, סליחה, לא בגדתי בך, נשבעת, גם אתה אופנוע אמיתי. הרי את אנחת הרווחה כשעליתי שוב על הקטנוע שלי שמעו בכל  האיזור.
ועד השיעור הבא אני רוכבת חופשיה, משוחררת מקלאץ'.

טריאתלון רחובות הראשון

ברוכים הבאים לטריאתלון רחובות הראשון. נתחיל במקצה 1,500 מטר אופניים משדרות חן עד לתחנת הרכבת ע"ש הדר ברחובות, חשוב בשלב הזה לא לשכוח לנעול את האופניים. באמצעות המפתח השחור הקטן.

נמשיך בריצה קלה לרציף 1, ריצת ציוד כמובן- הקסדה ביד אחת, מעיל ממוגן ביד שניה. לא לשכוח לעצור בשתי תחנות החובה בדרך- תחנת ישראל היום ותחנת ידיעות אחרונות לצורך איסוף העיתון היומי.

הרכבת מתקרבת לת"א השלום, בשלב הזה נכין את המפתח השחור הקטן השני ואת המפתח השחור הגדול, אנחנו נזדקק להם בהמשך. ריצה קלה נוספת מהרציף אל עבר החניון בעזריאלי, עצירה קצרה בעמדת השומר (לא לנסות להתבדח איתו, זה יעלה לכם בעיכוב של 2 דקות). פתיחה זריזה של המנעול, לבישת מכנסי סערה אם יש צורך, מעיל, קסדה וצאו אל עבר המשרד.

הגעה למשרד- הורדת קסדה, מעיל, מכנסי סערה, תיק, קופסת אוכל-למקרר,
ותזכורת לעצמכם שמעכשיו אתם נוסעים את כל הדרך מרחובות לת"א עם הקטנוע וזהו.

איך נהייתי ערסית

אני לא יודעת אם זו הקסדה שעוטפת אותי בארשת מסתוריות או הרכיבה עצמה שמשחחרת אנדורפינים למוח (ואל תזלזלו ב-105 הקמ"ש שדיוק מגיע אליהם), אבל יש איזשהו שינוי קליל באישיות שלי ברגע שאני עולה על הקטנוע.
אני הופכת לערסית.

דיברתי כבר על מנעד הקללות, על שנאת נהגי המוניות, אבל הפעם עליתי מדרגה. הנהג שלא נתן לי לחתוך אותו ואפילו צפר לי החצוף, עצבן אותי ממש, so i gave him the finger, (יש דברים שפשוט נקראים הרבה יותר טוב באנגלית).
כן, כזו אני, חיה על הקצה, מופרעת, או כמו שאומרים אצלנו הערסים- לא רואה בעיניים.

רכבתי לי לאורך קפלן על 180 (הלב, לא הקטנוע), מלאה באדרנלין, המומה מעצמי ואפילו קצת מחייכת. כלומר עד הרגע ההוא שהגעתי לרמזור וההוא מהפסקה הקודמת עצר, כיבה את האוטו, יצא, נעמד מולי והתחיל לצרוח עליי.
ככה מול כולם.

אבל אני לא פרייראית- החזרתי לו ועניתי לו שהוא חצוף ומה הוא צועק עליי בכלל והוא בכלל לא נתן לי לעבור.
יש לו מזל שאמרתי את זה בלחש בתוך הקסדה ורק אחרי שהוא חזר לאוטו.
כן, כאלה אנחנו הערסים, אומרים הכל בפנים, ושייזהר ממני.
ומאז דווקא, אני לא נוסעת יותר דרך קפלן.