פנצ'ר ראשון? צ'ק!

הבטחתי לעצמי כבר בתקופת דיוק עליו השלום, שאני אפסיק לייחס תכונות אנושיות לקטנוע שלי זה היה  אחרי שהבנתי שקטנועים לא באמת חולים או זקוקים לליטופים. ובכל זאת למשך כמה שניות כשאקסאבו התחיל לזגזג לי בבוקר חשבתי לרגע או שניים שאולי שבוע מנוחה בבית בחופשת פסח גרמו לו לשכוח איך נוסעים בתל אביב. הוא בטח הפך לפרובינציאלי ועכשיו המולת האוטובוסים באלנבי מלחיצה אותו המסכן.

רק שהפעם התאפסתי קצת יותר מהר והרגשתי שמשהו באמת לא בסדר פה, אני רוצה לנסוע שמאלה והוא לוקח ימינה, אני רוצה לרדת מהמדרכה והוא דווקא מעדיף לאיים בלהפיל את שנינו, מנסה להגיד לי בדרכו המכנית שמשהו הפעם ממש לא בסדר.

קטנועים נחים בפוזה מאוד סקסית- גלגל אחורי למעלה, משעינים בעדינות לא מובנת כמעט 180 קילו על רגלית קטנטנה. לכן כשירדתי מהקטנוע בבוקר מתחת למשרד והעלתי את אקסאבו על הרגלית הכל היה נראה בסדר, שני גלגלים שלמים ויפים- ככה זה בקטנועים, אפשר לפספס פנצ'ר ענקי בגלל פוזה סקסית.
אז ככה אני רוכבת לי בזיגזג  בסיום יום העבודה, מבקשת מאנשים זרים ברכבים לידי להציץ לי בגלגל האחורי ולעדכן אותי במצבו.
אחרי מבטים תמוהים משני נהגים החלטתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על תחושת הבטן - עצרתי בצד, הורדתי אותו מהרגלית והחזקתי אותו בעצמי רק כדי לגלות את הפ'נצ'ר הכי ענקי בתולדות האקסאבואים הלבנים (או לפחות זה שברשותי).

מה עושים? מה עושים? תמיד התגאתי ביכולותיי להחליף גלגל ברכב ללא צורך בעזרה משום גבר, אבל פה אין ליכולת הזו שום משמעות, למעשה שתי פעולות בלבד נדרשו במקרה הזה- לעצור בצד ולהתקשר לבעליקו.
היתרון בלהיות נשואה לחובב פיזיקה ומהנדס מכונות בהכשרתו היא שאין שום דבר שהוא לא יודע לפתור- מיד מוציא דבר כזה שחור שמתחבר לפתח של ההצתה ועושה הרבה רעש ועל הדרך ממלא אוויר בגלגל, שמצדו עונה בקול חלוש: פססססס...

שיינקין- היציאה לאיילון- הסיירים- צומת בית עובד: זו רשימת העצירות שעשינו בדרך, בחלק מילאנו אוויר, בחלק רק ווידאנו שעדיין נשאר אוויר לנסיעה בטוחה ולבסוף הגענו הביתה באיחור של שעה ובלי אוויר. אנחנו. הקטנוע דווקא החזיק.
בשבע וחצי בבוקר התייצבתי בפנצ'ריה היחידה באזור שמטפלת באופנועים, ישבתי מול הליפט שעה וחצי וראיתי איך עשרות ברגים וחלקים שונים מפורקים ומוחזרים מאקסאבו בזמן שהפנצ'ר הראשון בחייו מתוקן.
ועכשיו יש לי ברזל קטן למזכרת ועוד וי שסומן בהיסטוריה הקצרה יחסית שלי ושל אקסאבו- צלחנו בגבורה פנצ'ר ראשון.

הכל באשמתך ברזל קטן

אני יבנאית

כבר לא מעט חודשים אנחנו מחכים להיכנס לבית החדש שלנו. חודשים ארוכים שבהם קפצנו לביקור בכל סופ"ש לראות מה התקדם, לקחנו איתנו בקבוק מים וטיפסנו בלי להתעצל לקומה ה-12 רק כדי לשמוח ולצהול על עוד אריח שהונח במקומו.
וכל הזמן הזה ישב לו קטנועי במושב, שמח להיות מרבץ חמים לחתולי החצר ולא חשד בכלום. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות קטנוע עירוני בקרוב. וכן, יבנה זאת עיר ואני לא רוצה לשמוע מילה על זה.

הבעיה הראשונה והיחידה בלגור ביבנה, או יותר נכון לרכוב מיבנה לתל אביב, היא שכל הדרך נתקעת לי בראש השורה מהשיר של שב"ק ס': "יבנה עד לרומא, מבית ים עד אוקלהומה" וגו'.
והרי ידוע שלא ניתן לשיר שיר של שב"ק ס' בלי להוכיח לעצמך שאת זוכרת כמה שיותר שורות בעל פה, וכך אני רוכבת את שלושים וחמש הדקות בין יבנה לתל אביב ומזמזמת לי קטעים נבחרים מתוך השיר האלמותי של חבורת היבנאים לשעבר- "הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה תתקעו בחצוצרה"... וכו'

מ-A ל-B ב-35 דקות

בעצם מה רע לנו? יש לנו דרך יפה של שדות ומושבים ועיסת חרקים שהתאבדו בחינניות על משקף הקסדה ורק תרמו לתחושת הכפריות, חצי שעה פחות או יותר של רכיבה לת"א ועכשיו עם שעון הקיץ אפילו חוזרים באור יום, ולא פחות חשוב מזה תחושת הייחודיות חזרה ובגדול.
כן, אני בעד ריבוי דו"גים בכבישים, אבל באיזשהו שלב, במיוחד בתל אביב, זה הופך אותי לאחת מכולם. רגילה כזאת.
ובכן, יבנה, כך מסתבר, היא לא מקום מושבם הטבעי של קטנועי ישראל וכך מדי בוקר אני רוכבת לי יחידה בכיכרות יבנה מרגישה כרוכבת היחידה בעולם בין מכוניות מגושמות, 15 דקות של נחת עד להצטרפות לעדר הדו"גים רוכבי השוליים.

אז פרט לביקור נוסף בשבוע בתחנת הדלק וקילומטראז' שמצטבר קצת יותר מהר, די נחמד לנו פה ביבנה על כל כיכרותיה שמזכירים לי כל בוקר וערב כמה טוב שהקשבתי בחלק של השמיניות בשיעורי הנהיגה.

וברגע שיתגלו עקבות החתול הראשונות על ריפוד המושב, נדע בוודאות שהגענו הביתה.

אני רוצה, אני רוצה מכונית?

פעם בחודש בערך יוצא לי לנהוג על אוטו. אוטו ממש עם הילוכים והכל.
או אז אני מגלה עד כמה אני  בעצם קטנוענית בנשמתי.
מחוות קטנות מזכירות לי כל פעם כמה אני רגילה לקטנוע שלי. כמו בכל פעם שאני מגיעה לצומת, מציצה מעבר לכתף ונזכרת שבעצם יש מאחורי ספה תלת מושבית ולא כביש פתוח.
או לפני כל צומת כשאני כמעט ומשתחלת בין המכוניות ועוצרת בפתאומיות כי אני בעצם ברוחב 2.5 מטר עכשיו ולא דקיקה וקלילה כהרגלי.

והפקקים, הו הפקקים. הנה מילה שלא הצטרכתי להשתמש כבר כמעט חמש שנים. כלומר חוץ מאשר במשפט השמחה לאיד:"איזה באסה לכם הנהגים, אתם תקועים בפקקים ואני לא".
והנה אני, כאחת הקוביות המונחות על איילון ומתקדמת בקצב של סנטימטר לדקה עם רגל רועדת בעצבים על הגז, מפנזטת על זינוק על אופנוע אקראי שחולף בשוליים, "יאללה, סע" אני אגיד לו "קח אותי אל המרחבים הפתוחים בשולי נתיבי איילון"

ובכל זאת, מילה טובה שחייבת להיאמר- אם כבר פקק, שיהיה עם פסקול טוב, עם שתי ידיים שיכולות להחליף דיסק או להעביר תחנות במקום עם אוזנייה שמחוברת לטלפון, שיושב בכיס ועלול ליפול בכל רגע, בליווי מקהלת "קולות הרוח" ודפיקות קלות של החוט על הקסדה.

אך מהר מאוד חולפת לה תחושת הפסטורליה של מוסיקת הפקקים, כשמגיע השלב הנורא הזה שבו צריך, לא עלינו, להחנות.
זה לא שאני לא מחנה מצוין, אני אפילו זוכרת את דקלום החנייה ברוורס בעל פה-"ימינה, ימינה, ימינה, חלון, מראה, מהר מהר- כל ההגה שמאלה". אבל משהו בחמש שנים של רכיבה הפך אותי לחסרת סבלנות בכל הנוגע לחנייה.
מבחינתי, ההגדרה לחנייה היא- לא יותר מעשר שניות הליכה.
והנה אני עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב סביב אותו הבניין, מקווה שבפעם השביעית הוא פשוט ייפול ואני אוכל להחנות על המדרכה. כמו שאלוהים התכוון

רוכבים יודעים, שהתזכורת הזאת לא באמת נחוצה כדי להעריך את הדו"ג שלהם. גם בלי לנסוע על רכב פעם בחודש אני יכולה להגיד בפה מלא שאפילו עם חוט של אוזנייה שדופקת לי על הקסדה, לא הייתי מחליפה את הקטנוע שלי בשום אוטו שבעולם.
וחוץ מזה, אם מקשיבים ממש טוב, להקת "קולות הרוח" לפעמים עושה אחלה מוסיקה.