הבטחתי לעצמי כבר בתקופת דיוק עליו השלום, שאני אפסיק לייחס תכונות אנושיות לקטנוע שלי זה היה אחרי שהבנתי שקטנועים לא באמת חולים או זקוקים לליטופים. ובכל זאת למשך כמה שניות כשאקסאבו התחיל לזגזג לי בבוקר חשבתי לרגע או שניים שאולי שבוע מנוחה בבית בחופשת פסח גרמו לו לשכוח איך נוסעים בתל אביב. הוא בטח הפך לפרובינציאלי ועכשיו המולת האוטובוסים באלנבי מלחיצה אותו המסכן.
רק שהפעם התאפסתי קצת יותר מהר והרגשתי שמשהו באמת לא בסדר פה, אני רוצה לנסוע שמאלה והוא לוקח ימינה, אני רוצה לרדת מהמדרכה והוא דווקא מעדיף לאיים בלהפיל את שנינו, מנסה להגיד לי בדרכו המכנית שמשהו הפעם ממש לא בסדר.
קטנועים נחים בפוזה מאוד סקסית- גלגל אחורי למעלה, משעינים בעדינות לא מובנת כמעט 180 קילו על רגלית קטנטנה. לכן כשירדתי מהקטנוע בבוקר מתחת למשרד והעלתי את אקסאבו על הרגלית הכל היה נראה בסדר, שני גלגלים שלמים ויפים- ככה זה בקטנועים, אפשר לפספס פנצ'ר ענקי בגלל פוזה סקסית.
אז ככה אני רוכבת לי בזיגזג בסיום יום העבודה, מבקשת מאנשים זרים ברכבים לידי להציץ לי בגלגל האחורי ולעדכן אותי במצבו.
אחרי מבטים תמוהים משני נהגים החלטתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על תחושת הבטן - עצרתי בצד, הורדתי אותו מהרגלית והחזקתי אותו בעצמי רק כדי לגלות את הפ'נצ'ר הכי ענקי בתולדות האקסאבואים הלבנים (או לפחות זה שברשותי).
מה עושים? מה עושים? תמיד התגאתי ביכולותיי להחליף גלגל ברכב ללא צורך בעזרה משום גבר, אבל פה אין ליכולת הזו שום משמעות, למעשה שתי פעולות בלבד נדרשו במקרה הזה- לעצור בצד ולהתקשר לבעליקו.
היתרון בלהיות נשואה לחובב פיזיקה ומהנדס מכונות בהכשרתו היא שאין שום דבר שהוא לא יודע לפתור- מיד מוציא דבר כזה שחור שמתחבר לפתח של ההצתה ועושה הרבה רעש ועל הדרך ממלא אוויר בגלגל, שמצדו עונה בקול חלוש: פססססס...
שיינקין- היציאה לאיילון- הסיירים- צומת בית עובד: זו רשימת העצירות שעשינו בדרך, בחלק מילאנו אוויר, בחלק רק ווידאנו שעדיין נשאר אוויר לנסיעה בטוחה ולבסוף הגענו הביתה באיחור של שעה ובלי אוויר. אנחנו. הקטנוע דווקא החזיק.
בשבע וחצי בבוקר התייצבתי בפנצ'ריה היחידה באזור שמטפלת באופנועים, ישבתי מול הליפט שעה וחצי וראיתי איך עשרות ברגים וחלקים שונים מפורקים ומוחזרים מאקסאבו בזמן שהפנצ'ר הראשון בחייו מתוקן.
ועכשיו יש לי ברזל קטן למזכרת ועוד וי שסומן בהיסטוריה הקצרה יחסית שלי ושל אקסאבו- צלחנו בגבורה פנצ'ר ראשון.
רק שהפעם התאפסתי קצת יותר מהר והרגשתי שמשהו באמת לא בסדר פה, אני רוצה לנסוע שמאלה והוא לוקח ימינה, אני רוצה לרדת מהמדרכה והוא דווקא מעדיף לאיים בלהפיל את שנינו, מנסה להגיד לי בדרכו המכנית שמשהו הפעם ממש לא בסדר.
קטנועים נחים בפוזה מאוד סקסית- גלגל אחורי למעלה, משעינים בעדינות לא מובנת כמעט 180 קילו על רגלית קטנטנה. לכן כשירדתי מהקטנוע בבוקר מתחת למשרד והעלתי את אקסאבו על הרגלית הכל היה נראה בסדר, שני גלגלים שלמים ויפים- ככה זה בקטנועים, אפשר לפספס פנצ'ר ענקי בגלל פוזה סקסית.
אז ככה אני רוכבת לי בזיגזג בסיום יום העבודה, מבקשת מאנשים זרים ברכבים לידי להציץ לי בגלגל האחורי ולעדכן אותי במצבו.
אחרי מבטים תמוהים משני נהגים החלטתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על תחושת הבטן - עצרתי בצד, הורדתי אותו מהרגלית והחזקתי אותו בעצמי רק כדי לגלות את הפ'נצ'ר הכי ענקי בתולדות האקסאבואים הלבנים (או לפחות זה שברשותי).
מה עושים? מה עושים? תמיד התגאתי ביכולותיי להחליף גלגל ברכב ללא צורך בעזרה משום גבר, אבל פה אין ליכולת הזו שום משמעות, למעשה שתי פעולות בלבד נדרשו במקרה הזה- לעצור בצד ולהתקשר לבעליקו.
היתרון בלהיות נשואה לחובב פיזיקה ומהנדס מכונות בהכשרתו היא שאין שום דבר שהוא לא יודע לפתור- מיד מוציא דבר כזה שחור שמתחבר לפתח של ההצתה ועושה הרבה רעש ועל הדרך ממלא אוויר בגלגל, שמצדו עונה בקול חלוש: פססססס...
שיינקין- היציאה לאיילון- הסיירים- צומת בית עובד: זו רשימת העצירות שעשינו בדרך, בחלק מילאנו אוויר, בחלק רק ווידאנו שעדיין נשאר אוויר לנסיעה בטוחה ולבסוף הגענו הביתה באיחור של שעה ובלי אוויר. אנחנו. הקטנוע דווקא החזיק.
בשבע וחצי בבוקר התייצבתי בפנצ'ריה היחידה באזור שמטפלת באופנועים, ישבתי מול הליפט שעה וחצי וראיתי איך עשרות ברגים וחלקים שונים מפורקים ומוחזרים מאקסאבו בזמן שהפנצ'ר הראשון בחייו מתוקן.
ועכשיו יש לי ברזל קטן למזכרת ועוד וי שסומן בהיסטוריה הקצרה יחסית שלי ושל אקסאבו- צלחנו בגבורה פנצ'ר ראשון.
 |
| הכל באשמתך ברזל קטן |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה