כבר לא מעט חודשים אנחנו מחכים להיכנס לבית החדש שלנו. חודשים ארוכים שבהם קפצנו לביקור בכל סופ"ש לראות מה התקדם, לקחנו איתנו בקבוק מים וטיפסנו בלי להתעצל לקומה ה-12 רק כדי לשמוח ולצהול על עוד אריח שהונח במקומו.
וכל הזמן הזה ישב לו קטנועי במושב, שמח להיות מרבץ חמים לחתולי החצר ולא חשד בכלום. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות קטנוע עירוני בקרוב. וכן, יבנה זאת עיר ואני לא רוצה לשמוע מילה על זה.
הבעיה הראשונה והיחידה בלגור ביבנה, או יותר נכון לרכוב מיבנה לתל אביב, היא שכל הדרך נתקעת לי בראש השורה מהשיר של שב"ק ס': "יבנה עד לרומא, מבית ים עד אוקלהומה" וגו'.
והרי ידוע שלא ניתן לשיר שיר של שב"ק ס' בלי להוכיח לעצמך שאת זוכרת כמה שיותר שורות בעל פה, וכך אני רוכבת את שלושים וחמש הדקות בין יבנה לתל אביב ומזמזמת לי קטעים נבחרים מתוך השיר האלמותי של חבורת היבנאים לשעבר- "הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה תתקעו בחצוצרה"... וכו'
בעצם מה רע לנו? יש לנו דרך יפה של שדות ומושבים ועיסת חרקים שהתאבדו בחינניות על משקף הקסדה ורק תרמו לתחושת הכפריות, חצי שעה פחות או יותר של רכיבה לת"א ועכשיו עם שעון הקיץ אפילו חוזרים באור יום, ולא פחות חשוב מזה תחושת הייחודיות חזרה ובגדול.
כן, אני בעד ריבוי דו"גים בכבישים, אבל באיזשהו שלב, במיוחד בתל אביב, זה הופך אותי לאחת מכולם. רגילה כזאת.
ובכן, יבנה, כך מסתבר, היא לא מקום מושבם הטבעי של קטנועי ישראל וכך מדי בוקר אני רוכבת לי יחידה בכיכרות יבנה מרגישה כרוכבת היחידה בעולם בין מכוניות מגושמות, 15 דקות של נחת עד להצטרפות לעדר הדו"גים רוכבי השוליים.
אז פרט לביקור נוסף בשבוע בתחנת הדלק וקילומטראז' שמצטבר קצת יותר מהר, די נחמד לנו פה ביבנה על כל כיכרותיה שמזכירים לי כל בוקר וערב כמה טוב שהקשבתי בחלק של השמיניות בשיעורי הנהיגה.
וברגע שיתגלו עקבות החתול הראשונות על ריפוד המושב, נדע בוודאות שהגענו הביתה.
וכל הזמן הזה ישב לו קטנועי במושב, שמח להיות מרבץ חמים לחתולי החצר ולא חשד בכלום. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות קטנוע עירוני בקרוב. וכן, יבנה זאת עיר ואני לא רוצה לשמוע מילה על זה.
הבעיה הראשונה והיחידה בלגור ביבנה, או יותר נכון לרכוב מיבנה לתל אביב, היא שכל הדרך נתקעת לי בראש השורה מהשיר של שב"ק ס': "יבנה עד לרומא, מבית ים עד אוקלהומה" וגו'.
והרי ידוע שלא ניתן לשיר שיר של שב"ק ס' בלי להוכיח לעצמך שאת זוכרת כמה שיותר שורות בעל פה, וכך אני רוכבת את שלושים וחמש הדקות בין יבנה לתל אביב ומזמזמת לי קטעים נבחרים מתוך השיר האלמותי של חבורת היבנאים לשעבר- "הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה תתקעו בחצוצרה"... וכו'
 |
| מ-A ל-B ב-35 דקות |
בעצם מה רע לנו? יש לנו דרך יפה של שדות ומושבים ועיסת חרקים שהתאבדו בחינניות על משקף הקסדה ורק תרמו לתחושת הכפריות, חצי שעה פחות או יותר של רכיבה לת"א ועכשיו עם שעון הקיץ אפילו חוזרים באור יום, ולא פחות חשוב מזה תחושת הייחודיות חזרה ובגדול.
כן, אני בעד ריבוי דו"גים בכבישים, אבל באיזשהו שלב, במיוחד בתל אביב, זה הופך אותי לאחת מכולם. רגילה כזאת.
ובכן, יבנה, כך מסתבר, היא לא מקום מושבם הטבעי של קטנועי ישראל וכך מדי בוקר אני רוכבת לי יחידה בכיכרות יבנה מרגישה כרוכבת היחידה בעולם בין מכוניות מגושמות, 15 דקות של נחת עד להצטרפות לעדר הדו"גים רוכבי השוליים.
אז פרט לביקור נוסף בשבוע בתחנת הדלק וקילומטראז' שמצטבר קצת יותר מהר, די נחמד לנו פה ביבנה על כל כיכרותיה שמזכירים לי כל בוקר וערב כמה טוב שהקשבתי בחלק של השמיניות בשיעורי הנהיגה.
וברגע שיתגלו עקבות החתול הראשונות על ריפוד המושב, נדע בוודאות שהגענו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה