זה לקח חודש פחות יום להתיישב ולכתוב על הקטנוע החדש שלי.
אני אישה של 125, או לפחות הייתי עד לפני חודש כשפתאום המספר הוכפל והפכתי להיות אישה של 250.
לפי ההיגיון הזה אגב, הדו"ג הבא שלי יהיה 500 ואחריו 1,000 אבל עוד חזון למועד.
קודם כל הגיעה ההיסטריה- "אבל אני לא מגיעה לכביש עם הרגליים, והוא כבד, ואני לא מצליחה לקחת אותו אחורה, ואני לא מצליחה לעלות על המדרכה ולמה אני צריכה את זה בכלל?"
ואז כמובן הביקור המבוהל במוסך והתייעצות דחופה לגבי מה אפשר לעשות בעניין הגובה. עופר המוסכניק הסתכל עליי במבט מנוסה ששמור להיסטריות כמוני ויודע שבעוד שבוע בדיוק אני לא אזכור מה הפריע לי בכלל. ואם כבר לסמוך על מישהו שעובד במקום שנקרא עופר אבניר אז לפחות שיהיה על ההוא שהתארגן על השם עופר.
בכל צומת אני מרגישה פתאום כקברניט שמנסה לעגון עם היאכטה שלו במרינה, משליכה עוגן בצורת מגף לצד הקטנוע ומנסה לייצב אותו, כשכל שאר הקטנועים לצדי נראים לי קטנטנים וזריזים ורק האקסאבו שלי מרגיש לי כמו המג'יק 1.
אז זה לקח עוד כמה ימים של חששות וגישושים, וחודש אחרי אני כבר הבעלים הגאה וההרבה פחות מפוחדת של אקסאבו 250 לבן ומהמם. והנה אנחנו כבר עולים על המדרכות ביחד, עוצרים יפה בצומת, קצת משתחלים בין מכוניות, בודקים קצת את גבולות המהירות, זורקים מבט מתנשא לרוכבי ה-125 "אויש, תתקדמו"
עולם הדו"ג ,לסיכום, הוא עולם של גברים.
עולם שבו בשלב הזה כשיש לי קטנוע חדש אני צריכה להגיד מילים כמו מתלים, מרחק בלימה וסל"ד, אבל הנה משהו מאישה חדשה במועדון ה-250: בכל פעם שאני יוצאת מהמשרד ורואה את האקסאבו החדש שלי מחכה לי על המדרכה, יש לי רק משפט אחד בראש- "יוווו, איזה חתיך!"
