לו הייתי ערס- שירה מודרנית

לו הייתי ערס, (לא ערסית, זו לא טעות, אני לא שואפת לנעול נעלי פלטפורמה וג'ינס שחור זול שנרכשו בתחנה המרכזית בתל אביב, וואו, איזה סוגריים ארוכים),
הייתי מרימה גלגל קדמי באבן גבירול על הטי-מקס השחור שלי ומסתכלת במראה כדי לוודא שכל הרוכבות (וגם הרוכבים) ראו והתרשמו מיכולות הרכיבה שלי, למרות שבתכלס הם פיהקו בשיעמום.

לו הייתי ערס, הייתי מקללת קללות נוראיות את כל המוניות, מה שאני עושה גם היום, רק שלו הייתי ערס הייתי עושה את זה בקול רם ובפנים שלהם ואולי אפילו מוסיפה יריקה קולנית.
אבל רק לו הייתי ערס עם קסדת חצי, כי אחרת זה היה עף עליי בחזרה.

לו הייתי ערס, הייתי עוצרת ברמזור ליד ההוא שחתך אותי, מסמנת לו לפתוח את החלון ומפחידה כל כך את האשכנזי המבוהל שיושב שם עד שהפעולה הראשונה שהוא היה עושה בבית הייתה לרכוש לעצמו ביטוח חיים.

לו הייתי ערס, הייתי חוזרת הביתה ומספרת לחברים הערסים שלי על ה"ווילי" המרשים שלי, נהג המונית שתקפתי והאשכנזי שגרמתי לו להשתין במכנסיים. ואני לא אספר כמובן שהתעכבתי כי עצרו אותי בדרך בשלושה מחסומים משטרתיים שמחפשים ערסים על טי-מקס כמוני.

בגלל הגשם

כמה חיכיתי לגשם הזה, שישטוף אותי כבר. אני כולי מאובק ומפויח, נחנק.
אפילו סמרטוט לא העבירה עליי, מה סמרטוט? מגבון לח, אפילו שאיזה חתול ישתין עליי, מספיק לי.

ועכשיו כולי מצוחצח, נקי, מבריק, כמו חדש. הנה אני מוכן לנסיעה לעבודה.
הנה, היא יורדת למטה, טוב, אני אתחיל להתמתח לי, בכל זאת לא נסעתי כבר יומיים.

רגע, רגע, עצרו את הסוסים! איפה מעיל הרכיבה האפור? איפה הקסדה? מה זה המעיל האדום הזה? אני מכיר אותו! זה המעיל של הגשם, הוא יוצא מהארון בדיוק פעמיים בשנה. יכול להיות ש...?
אני לא מאמין! רגע, אני פה, אני כולי נקי... אפילו מבט לא זרקה, הלכה לאוטובוס.

לכי, לכי,  תסעי באוטובוס, תיתקעי בפקקים, מה איכפת לי... אני אשב לי פה, קשור לעמוד. כן, ככה, בגשם, בקור, נראה מחר בבוקר מי יניע לך בכלל?!

לקחתי יתוש טרמפ

הבוקר לקחתי יתוש טרמפ מתל אביב לרמת השרון.
אם הייתי יודעת שהוא צריך טרמפ הייתי מארגנת לו עוד קסדה או משהו.
אני נסעתי לי עם המשקף פתוח, והוא, אני מניחה, שייט לו להנאתו באוויר הפתוח של דרך נמיר.

הוא התמקם לו בשלווה בתוך האישון שלי. וכשאני אומרת שלווה, אני מתכוונת שהוא טס במהירות 250 קמ"ש בהערכה גסה, ישירות לתוך גלגל העין שלי.
לזכותי אומר שגם אני קיבלתי את העניין בשלווה ולא התנגשתי באוטובוס שלפניי אלא הסתפקתי בתמרון: זיגזוג- בלימה- קללה. ועוד כמה קללות.

יתוש יקר, אני מתנצלת על הרטיבות ואי הנוחות שחשת במהלך הנסיעה. על המצמוצים הבלתי פוסקים שלי ועל האצבע הענקית שבכל עצירה ניסתה לשלוף אותך החוצה. ואתה בסך הכל רצית להימנע מהדוחק והפקקים שבתחבורה הציבורית.
חשוב לי שתמשיך להשתמש בשירותי ההסעה שלי ואשמח לסייע שוב בפעם הבאה.

מה שחשוב זה שבסופה של נסיעה נעימה ושלווה, זכית להגיע למחוז חפצך, רטוב כנפיים אך מרוצה.

שבת שלום

מצעד היתרונות

חוץ מהיתרונות הברורים שיש בלהיות קטנוענית- פקקים, חניה, זמן, אתם יודעים, הרווחתי גם עוד כמה דברים על הדרך:

מנעד הקללות שלי השתפר פלאים ועכשיו מלבד קללות הבסיס המוכרות צברתי ידע רב באיחולי מיתות אכזריות לנהגים, ברכות שונות לקרובי משפחתם, קללות עצבים למראות סוררות, ואף פיתחתי סקשן של קללות ייחודיות לנהגי מוניות.
פרטים אצלי.

שיווי משקל מדהים: בחיים שלי לא האמנתי שאני אצליח להרכיב על קטנוע ששוקל 95 קילו מישהו ששוקל קצת יותר מזה, גבוה ממני בערך בראש וחצי (עדיין מודדים בראשים, כן?), את עצמי כמובן, עם שמלה (לא קשור, אבל אמיתי), ולייצב את כל הסיפור הזה על זוג עקבים דקיק, רציתי להגיד סטילטו אבל אני רוצה לקוות שגם גברים סטרייטים קוראים את זה.

יכולת אלתור מופלאה. אסביר בדרך המשל. לא באמת, סתם דוגמה: נניח שחורף, ודי קר, ויש עוד לפחות חמש דקות נסיעה עד הבית, שבזמן של קטנועים זה משול לנצח. אני מאתרת בזריזות את האוטובוס הקרוב, מפלסת את דרכי בשלוליות עד לאגזוז שלו, ומתחממת לי בכיף עד הרמזור הבא.
קצת כמו להשתין על עצמך-מגעיל בטירוף, אבל שווה לגמרי את 10 השניות של החמימות.

קלאמזיות באיילון דרום

אני אכן קלאמזי לעיתים. מתנגשת בחפצים, מפילה כוסות מים או קפה, על המקדלת או על מסמכים בעבודה.
שזה סביר עד חינני, תלוי בסיטואציה, במידת הנזק ובעצביו של מי שכרגע החרבתי לו את הנייד.
רק שזה לא מי יודע מה מתאים בנסיעה על הקטנוע.

אופס וחיוך חנפני לא יעזור ולא ירגיע את הנהג ששיפשפתי לו את המראה בצומת. במקרה הזה עדיף פשוט להיעלם ולקוות שאין לו זיכרון צילומי ויצר נקמנות מפותח במיוחד.

מכתב התנצלות: לרוכב האופנוע שנסע מאחורי ביום חמישי האחרון, תבין, בימי חמישי אני מחזירה את כל קופסאות הפלסטיק שהצטברו לי במשרד, והשבוע הייתה כמות נכבדת במיוחד. וניסיתי, באמת שהשתדלתי להניח את השקית ביציבות בין הרגליים ולהדק אותם חזק סביבה.
אבל קופסה אחת סוררת מצאה את דרכה מתעופפת באיילון היישר לעברך ואפילו אני מודה שלא היה בזה שום דבר חינני.
אז סליחה. ותודה שלא מתת.

אבל תסכים איתי, שאם כבר תאונה באיילון, לפחות שיהיה משהו מצחיק כמו קופסת אוכל מפלסטיק.

מונחון הקטנוענית

מונחון קצר* לקטנוענית המתקדמת.
הכל המצאתי בעצמי.
*קצר מאוד.

שיר קסדה, הוא השיר שאספת בבוקר בבית, לרוב מגלגל"צ, או מתיקיית "שירים שמשמחים את זוהר" (מה? אין לכם כזאת?). הוא נשמר רדום בראש עד לרגע עלייתך לקטנוע ומופעל מחדש עם סיבוב ידית הגז.
שיר הקסדה מתגבר ומושר בקול רם יותר ביחס ישיר למהירות. כביש מהיר- צעקות, כביש עירוני- שירה עליזה,
רמזור- ליחשוש עדין עד שתיקה (ושליחת מבטים נבוכים לקטנועים מסביבך).

תמרון השמלה: קיפול- סיבוב- דחיסה. הוא אותו תמרון שאת נאלצת לבצע, ולא בחינניות יתרה, כשאת מתעקשת ללבוש שמלה לרכיבה, נפוץ בעיקר בקיץ. מומלץ לבצע בעצירה ברמזור, פחות מומלץ- בזמן הרכיבה.
אחזי את שול השמלה, מתחי אותו לצד הרצוי, סובבי, דחסי מתחת לרגל, נסי עדיין להיראות נשית ועדינה בזמן שאת עושה את זה.

הקללה הסמויה, זו שאת מסננת מבעד לקסדה, תוך שאת מחייכת חיוך מזויף ומאחלת מיתות שונות וקשות במיוחד לנהג המונית שהרגע חתך אותך בגסות, אבל עדיין חוששת מלהגיד בקול רם את מה שאת חושבת על אמא שלו.
בדיוק בשביל הרגעים האלו אגב, הומצאה הקסדה השלמה.

על מצברים ותשומת לב

י'סתומה אחת, לא אמרתי- תני לי קצת תשומת לב. אמרתי- תחליפי לי כבר מצבר! אני קטנוע, אין לי באמת רגשות.
אם הייתי מדובבת שוב את הקטנוע שלי, זה מה שהוא היה אומר עכשיו.
באמת חשבת שליטוף קטן על לוח השעונים יספיק לי?

בניגוד מוחלט לבוקר שטוף האנרגיות החיוביות מאתמול בסגנון זן ואומנות אחזקת הקטנוע, הבוקר כשניסיתי להתניע הוא אפילו לא התאמץ לעשות בכאילו, חסך ממני גם את שיעול המנוע הקטן. אני לוחצת והוא דומם.
נותן לי באדישות קטנועית טיפוסית להזיע על הבוקר בניסיון להתניע עם הקיק. כן, מסתבר שהרגלית הקטנה בצד לא נועדה לרוכב שלישי סטייל הודו אלא להנעה ידנית, זאת אומרת רגלית.

מסתבר שקטנועים יודעים לקרוא. וגם לעלות במדרגות. כן, ספקנים שכמותכם, אל תאמינו לי, אבל אני יודעת בוודאות שהקטנוע שלי עלה אליי הבייתה בלילה וקרא את הבלוג החדש שלי שנשאר פתוח על המסך, ומתוך דאגה כנה וההבנה שמאוד קשה לספק תובנות על קטנועים כל בוקר, הוא החליט לעזור  בדרכו שלו ולייצר לי הרפתקאות וחומרים לכתוב עליהם. מקסים מצידו, תודו.

שעתיים אחרי, במשרד, עם מצבר חדש לגמרי ועל הדרך גם קסדה חדשה (תתפלאו, גם במוסך אפשר לעשות שופינג). בדרך כבר השלמנו. סיכמנו שאני מקבלת את העובדה שהוא קטנוע נטול רגשות שזקוק לתחזוקה אמיתית נטולת ליטופים, והוא בתמורה ינסה להחזיק עם המצבר החדש לפחות עוד שנתיים וחצי. יחסים ארוכי טווח, אתם יודעים.

חלושס על הבוקר

אומרים שקטנועים מרגישים את נפש הרוכב.
וכשאני אומרת "אומרים" אני מתכוונת אליי.
ניו-אייג'י ככל שזה יישמע, זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להסביר את העובדה שהבוקר כשקמתי והרגשתי חלושס מפתיע- בואכה הצטננות, היה גם הבוקר הראשון אי פעם שבו בחר הקטנוע שלי לא להניע.

נו, אתה לא רציני... קצת ערפל ונשברים? ניסיתי את שיטת המפקד הקשוח, שבאה אחרי שיטת האמא הדואגת (אתה חולה מתוק?) ואחרי שיטת ה-נו! קיבינימט! אני מאחרת לעבודה!!
כלום.
כמעט נשבר לי הלב מלשמוע את חרחורי הגז החלושים כשניסיתי שוב ושוב להניע (מישהו אמר דרמטית?).

בחורות חושבות אחרת מגברים. גבר במקרה הזה היה חושב על המכניקה של הקטנוע, מה יכולה להיות התקלה, איך מנסים לסדר אותה או איך במקרה הכי גרוע מזמינים גרר ומתקשרים תוך כדי למוסך, או במילה אחת- פרקטיים.
אני בדקתי שמן.
נזכרתי שהמון זמן לא בדקתי שמן, והנורית האדומה הזאת כבר קפצה לפני שבוע להזכיר לי והתעלמתי ממנה.
בדקתי שמן, לכלכתי את הידיים, ניגבתי על המעיל, סתם, על המכנסיים, איפסתי את הנורית.

כמה גאווה! הקטנוע הנאמן שלי הניע בשנייה.
את רואה? כל מה שרציתי זה קצת תשומת לב... אני מתרגמת את מחשבותיו של הקטנוע בזמן שהוא מתחמם לו.
הסתכלתי שאף אחד מסביב לא רואה ונתתי לו ליטוף קטן על לוח השעונים.

בנגיעה אחת קלה

יכולותיה המופלאות של ידית הגז, או בשמה היפה "מצערת", הן כמובן היכולת להניע את 112 הקילוגרמים ששוקל הקטנוע הקטנטן שלי ויצירת רוח שהופכת את השיער שלי בן רגע ממתולתל לאפרו.
אבל אני חוטאת לה כשאני מספרת רק על המובן מאליו, לידית הגז ישנו תפקיד חשוב ומכריע נוסף, שלא לומר, משעשע.

להלן הניסוי: עמדי בצומת מרכזי בת"א, לא חשובה השעה. מסביבך תוכלי להבחין כי יחס הרוכבים הוא 5 גברים על כל רוכבת אחת (תמחקו את התמונה מהראש מייד!). וודאי כי מסביבך לפחות עוד שני קטנועים ונהג מונית אחד. סובבי בעדינות את ידית הגז עד לשמיעת נהמת מנוע עדינה. כעת הבחיני כי כל אחד מהגברים סביבך, כמו ע"פ פקודה, סובב גם הוא את ידית הגז והתקדם מטר אחד לפחות. חייכי להנאתך.

לא להיעלב. לא מדובר רק בגברים. לאנשים ברמזור יש נטייה להאמין שאנחנו הקטנוענים יודעים-כל, ולמשמע כל נהמת מנוע קלה כולם מייד נדרכים ונושאים עיניים אל הרמזור תוך כדי גלישה קלה לצומת.

אם כבר להיות כאלה קטנים ושבירים על הכביש, לפחות שיהיה לנו כח.
בוקר טוב!

שנתיים וחצי אחורה

שנתיים וחצי אחורה מהיום.
אתה בטוח? בטוח בטוח? זה שלי? ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?

דרום ת"א. יום שני בבוקר. אני עומדת עם איש המכירות בפתח של סוכנות האופנועים, הקטנוע החדש שלי עירום מניילונים עומד בינינו. אני מחליפה מבטים מבוהלים עם איש המכירות. נו? ומה אני עושה עכשיו? אני אפילו לא יודעת לרכב. נראה לך שמבחן שליטה וארבעה שיעורים הופכים אותי לרוכבת בין לילה? אתה יכול לבוא איתי אולי? נו, רק בהתחלה, עד שאני אתרגל.

הוא מוריד לי אותו לכביש. תראי, פה את לוחצת, זה מניע, פה זה אור, זה גז, ברקס קדמי, אחורי, יאללה שיהיה בהצלחה.
אני עולה על הקטנוע עדיין מבוהלת. מסובבת את המצערת, יווו, זה נוסע, אני נוסעת, גדול. נו, מה הבעיה בכלל? כיף חיים, נוסעת לי, הנה ככה, שניה, מה כתוב פה? רחוב המסגר? אהההה! אמאל'ה, ג'ונגל, למה אתם צופרים לי? תעזבו אותי בשקט, אתם לא רואים שאני באמצע התקף חרדה?!

עשר דקות מאוחר יותר, במשרד, מסדירה את הנשימה, מתקשרת לאבא- כן, הכל בסדר, הגעתי, אה, בקטנה, ממש בסדר, השקרים עושים את דרכם במהירות הקול אל הצד השני. והצד השני מרוצה מהתשובות. מרוצה עד כמה שאבא פולניה יכול להיות מהעובדה שלבת שלו יש קטנוע.
רגע, מה אמרתי עכשיו? לבת שלו יש קטנוע? איזה מגניב, יש לי קטנוע.