פעם בחודש בערך יוצא לי לנהוג על אוטו. אוטו ממש עם הילוכים והכל.
או אז אני מגלה עד כמה אני בעצם קטנוענית בנשמתי.
מחוות קטנות מזכירות לי כל פעם כמה אני רגילה לקטנוע שלי. כמו בכל פעם שאני מגיעה לצומת, מציצה מעבר לכתף ונזכרת שבעצם יש מאחורי ספה תלת מושבית ולא כביש פתוח.
או לפני כל צומת כשאני כמעט ומשתחלת בין המכוניות ועוצרת בפתאומיות כי אני בעצם ברוחב 2.5 מטר עכשיו ולא דקיקה וקלילה כהרגלי.
והפקקים, הו הפקקים. הנה מילה שלא הצטרכתי להשתמש כבר כמעט חמש שנים. כלומר חוץ מאשר במשפט השמחה לאיד:"איזה באסה לכם הנהגים, אתם תקועים בפקקים ואני לא".
והנה אני, כאחת הקוביות המונחות על איילון ומתקדמת בקצב של סנטימטר לדקה עם רגל רועדת בעצבים על הגז, מפנזטת על זינוק על אופנוע אקראי שחולף בשוליים, "יאללה, סע" אני אגיד לו "קח אותי אל המרחבים הפתוחים בשולי נתיבי איילון"
ובכל זאת, מילה טובה שחייבת להיאמר- אם כבר פקק, שיהיה עם פסקול טוב, עם שתי ידיים שיכולות להחליף דיסק או להעביר תחנות במקום עם אוזנייה שמחוברת לטלפון, שיושב בכיס ועלול ליפול בכל רגע, בליווי מקהלת "קולות הרוח" ודפיקות קלות של החוט על הקסדה.
אך מהר מאוד חולפת לה תחושת הפסטורליה של מוסיקת הפקקים, כשמגיע השלב הנורא הזה שבו צריך, לא עלינו, להחנות.
זה לא שאני לא מחנה מצוין, אני אפילו זוכרת את דקלום החנייה ברוורס בעל פה-"ימינה, ימינה, ימינה, חלון, מראה, מהר מהר- כל ההגה שמאלה". אבל משהו בחמש שנים של רכיבה הפך אותי לחסרת סבלנות בכל הנוגע לחנייה.
מבחינתי, ההגדרה לחנייה היא- לא יותר מעשר שניות הליכה.
והנה אני עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב סביב אותו הבניין, מקווה שבפעם השביעית הוא פשוט ייפול ואני אוכל להחנות על המדרכה. כמו שאלוהים התכוון
רוכבים יודעים, שהתזכורת הזאת לא באמת נחוצה כדי להעריך את הדו"ג שלהם. גם בלי לנסוע על רכב פעם בחודש אני יכולה להגיד בפה מלא שאפילו עם חוט של אוזנייה שדופקת לי על הקסדה, לא הייתי מחליפה את הקטנוע שלי בשום אוטו שבעולם.
וחוץ מזה, אם מקשיבים ממש טוב, להקת "קולות הרוח" לפעמים עושה אחלה מוסיקה.
או אז אני מגלה עד כמה אני בעצם קטנוענית בנשמתי.
מחוות קטנות מזכירות לי כל פעם כמה אני רגילה לקטנוע שלי. כמו בכל פעם שאני מגיעה לצומת, מציצה מעבר לכתף ונזכרת שבעצם יש מאחורי ספה תלת מושבית ולא כביש פתוח.
או לפני כל צומת כשאני כמעט ומשתחלת בין המכוניות ועוצרת בפתאומיות כי אני בעצם ברוחב 2.5 מטר עכשיו ולא דקיקה וקלילה כהרגלי.
והפקקים, הו הפקקים. הנה מילה שלא הצטרכתי להשתמש כבר כמעט חמש שנים. כלומר חוץ מאשר במשפט השמחה לאיד:"איזה באסה לכם הנהגים, אתם תקועים בפקקים ואני לא".
והנה אני, כאחת הקוביות המונחות על איילון ומתקדמת בקצב של סנטימטר לדקה עם רגל רועדת בעצבים על הגז, מפנזטת על זינוק על אופנוע אקראי שחולף בשוליים, "יאללה, סע" אני אגיד לו "קח אותי אל המרחבים הפתוחים בשולי נתיבי איילון"
ובכל זאת, מילה טובה שחייבת להיאמר- אם כבר פקק, שיהיה עם פסקול טוב, עם שתי ידיים שיכולות להחליף דיסק או להעביר תחנות במקום עם אוזנייה שמחוברת לטלפון, שיושב בכיס ועלול ליפול בכל רגע, בליווי מקהלת "קולות הרוח" ודפיקות קלות של החוט על הקסדה.
אך מהר מאוד חולפת לה תחושת הפסטורליה של מוסיקת הפקקים, כשמגיע השלב הנורא הזה שבו צריך, לא עלינו, להחנות.
זה לא שאני לא מחנה מצוין, אני אפילו זוכרת את דקלום החנייה ברוורס בעל פה-"ימינה, ימינה, ימינה, חלון, מראה, מהר מהר- כל ההגה שמאלה". אבל משהו בחמש שנים של רכיבה הפך אותי לחסרת סבלנות בכל הנוגע לחנייה.
מבחינתי, ההגדרה לחנייה היא- לא יותר מעשר שניות הליכה.
והנה אני עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב סביב אותו הבניין, מקווה שבפעם השביעית הוא פשוט ייפול ואני אוכל להחנות על המדרכה. כמו שאלוהים התכוון
רוכבים יודעים, שהתזכורת הזאת לא באמת נחוצה כדי להעריך את הדו"ג שלהם. גם בלי לנסוע על רכב פעם בחודש אני יכולה להגיד בפה מלא שאפילו עם חוט של אוזנייה שדופקת לי על הקסדה, לא הייתי מחליפה את הקטנוע שלי בשום אוטו שבעולם.
וחוץ מזה, אם מקשיבים ממש טוב, להקת "קולות הרוח" לפעמים עושה אחלה מוסיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה