כבר כמה חודשים טובים שאני ואקסאבו כבר לא.
זה כנראה הפוסט הכי עצוב והכי שמח שאני כותבת.
אם תשאלו רוכב מה יגרום לו לרדת מהקטנוע שלו, הוא יצטרך כנראה לחשוב על זה לא מעט וגם אחרי דקות ארוכות סביר להניח שלא ימצא סיבה מספיק טובה כדי להפסיק עם הפלא הזה.
אם הייתם שואלים רוכבת, או אותי לפני כמה חודשים לצורך העניין, הייתי מכריזה מיד ובלי לחשוב פעמיים שברגע שאני אגלה שני פסים על מקלון, שם אני יורדת מיידית מהקטנוע.
אבל מציאות לחוד ורגשות לחוד. הפסים המשמחים הופיעו ואני לא מיהרתי לזנוח את האהבה שמלווה אותי כמעט 6 שנים- הרכיבה על דו"ג.
לפני שאתם קופצים- שאלתי את הרופא ואין שום מניעה לרכב ובטח שלא בשלב הראשון וממילא עדיין לא רואים, אז אין עדיין מבטים מאשימים ברחוב לעבר האמא-הלא-אחראית-לעתיד.
מי מכם שחושב שקטנוע הוא רק כלי תחבורה הוא: א. לא רוכב בעצמו, ב. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
קטנוע הופך אותך לאדם עצמאי ביותר, כזה שלא מכיר את המושגים- חיפוש חנייה, פקקים, או איחורים. הוא הופך אותך לחבר הספונטני שיכול לקפוץ לכל מקום בלי תכנון מוקדם, לזה שיוצא מהבית 5 דקות לפני העבודה.
ובקיצור לאדם חופשי ומאושר.
אז מה קורה כשל הפלא הזה נעלם? כשעוברים כמה חודשים ופתאום מגיעה ההפנמה שאין ברירה וצריך לתלות את המפתחות? או לפחות לתת אותם לבעלי לתקופה מסוימת?
מה שקורה זה שחוזרים אחורה בזמן- אל תקופת הרכבת, האוטובוס, הצפיפות, הדוחק והפקקים.
ולא, אנשים לא תמיד קמים באוטובוס לנשים בהריון. וגם כשכן- זה סטטוס מביך, ובכלל מה ההיררכיה המקובלת פה? הריוניות לפני זקנים? עיוורים לפני נכים? ואמהות עם עגלה? מסובך...
בקיצור- מדובר על הקרבה. למען מטרה טובה אמנם, אבל עדיין הקרבה.
ומה בכל זאת צופן העתיד? מבחינתי אני יוצאת מחדר הלידה על הקטנוע שלי ושמה את הקטנצ'יק באוטו עם בעלי.
אבל סביר להניח שזה לא יקרה ואם כן זה יעלה לי בגירושים.
מה שכן יקרה, כרגע עדיין בפנטזיה, זה שבגיל 40 אני אקנה לי אופנוע קאסטום שהוא חבר נאמן, ולילדים שלי תהיה אמא מגניבה.
ובינתיים מכסת הרוכבות בארץ ירדה ברוכבת אחת, אבל לפחות היא תגדל ילדים שבניגוד לרוב האוכלוסיה בארץ לא חושבים שכל הרוכבים הם פושטקים פורעי חוק. וכן, כמובן שעל גופתי המתה הוא ירכב בעצמו :)
זה כנראה הפוסט הכי עצוב והכי שמח שאני כותבת.
אם תשאלו רוכב מה יגרום לו לרדת מהקטנוע שלו, הוא יצטרך כנראה לחשוב על זה לא מעט וגם אחרי דקות ארוכות סביר להניח שלא ימצא סיבה מספיק טובה כדי להפסיק עם הפלא הזה.
אם הייתם שואלים רוכבת, או אותי לפני כמה חודשים לצורך העניין, הייתי מכריזה מיד ובלי לחשוב פעמיים שברגע שאני אגלה שני פסים על מקלון, שם אני יורדת מיידית מהקטנוע.
אבל מציאות לחוד ורגשות לחוד. הפסים המשמחים הופיעו ואני לא מיהרתי לזנוח את האהבה שמלווה אותי כמעט 6 שנים- הרכיבה על דו"ג.
לפני שאתם קופצים- שאלתי את הרופא ואין שום מניעה לרכב ובטח שלא בשלב הראשון וממילא עדיין לא רואים, אז אין עדיין מבטים מאשימים ברחוב לעבר האמא-הלא-אחראית-לעתיד.
מי מכם שחושב שקטנוע הוא רק כלי תחבורה הוא: א. לא רוכב בעצמו, ב. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
קטנוע הופך אותך לאדם עצמאי ביותר, כזה שלא מכיר את המושגים- חיפוש חנייה, פקקים, או איחורים. הוא הופך אותך לחבר הספונטני שיכול לקפוץ לכל מקום בלי תכנון מוקדם, לזה שיוצא מהבית 5 דקות לפני העבודה.
ובקיצור לאדם חופשי ומאושר.
אז מה קורה כשל הפלא הזה נעלם? כשעוברים כמה חודשים ופתאום מגיעה ההפנמה שאין ברירה וצריך לתלות את המפתחות? או לפחות לתת אותם לבעלי לתקופה מסוימת?
מה שקורה זה שחוזרים אחורה בזמן- אל תקופת הרכבת, האוטובוס, הצפיפות, הדוחק והפקקים.
ולא, אנשים לא תמיד קמים באוטובוס לנשים בהריון. וגם כשכן- זה סטטוס מביך, ובכלל מה ההיררכיה המקובלת פה? הריוניות לפני זקנים? עיוורים לפני נכים? ואמהות עם עגלה? מסובך...
בקיצור- מדובר על הקרבה. למען מטרה טובה אמנם, אבל עדיין הקרבה.
ומה בכל זאת צופן העתיד? מבחינתי אני יוצאת מחדר הלידה על הקטנוע שלי ושמה את הקטנצ'יק באוטו עם בעלי.
אבל סביר להניח שזה לא יקרה ואם כן זה יעלה לי בגירושים.
מה שכן יקרה, כרגע עדיין בפנטזיה, זה שבגיל 40 אני אקנה לי אופנוע קאסטום שהוא חבר נאמן, ולילדים שלי תהיה אמא מגניבה.
ובינתיים מכסת הרוכבות בארץ ירדה ברוכבת אחת, אבל לפחות היא תגדל ילדים שבניגוד לרוב האוכלוסיה בארץ לא חושבים שכל הרוכבים הם פושטקים פורעי חוק. וכן, כמובן שעל גופתי המתה הוא ירכב בעצמו :)
 |
| תמונת ה"לפני" ובתקווה שגם "אחרי" |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה