אני יבנאית

כבר לא מעט חודשים אנחנו מחכים להיכנס לבית החדש שלנו. חודשים ארוכים שבהם קפצנו לביקור בכל סופ"ש לראות מה התקדם, לקחנו איתנו בקבוק מים וטיפסנו בלי להתעצל לקומה ה-12 רק כדי לשמוח ולצהול על עוד אריח שהונח במקומו.
וכל הזמן הזה ישב לו קטנועי במושב, שמח להיות מרבץ חמים לחתולי החצר ולא חשד בכלום. הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות קטנוע עירוני בקרוב. וכן, יבנה זאת עיר ואני לא רוצה לשמוע מילה על זה.

הבעיה הראשונה והיחידה בלגור ביבנה, או יותר נכון לרכוב מיבנה לתל אביב, היא שכל הדרך נתקעת לי בראש השורה מהשיר של שב"ק ס': "יבנה עד לרומא, מבית ים עד אוקלהומה" וגו'.
והרי ידוע שלא ניתן לשיר שיר של שב"ק ס' בלי להוכיח לעצמך שאת זוכרת כמה שיותר שורות בעל פה, וכך אני רוכבת את שלושים וחמש הדקות בין יבנה לתל אביב ומזמזמת לי קטעים נבחרים מתוך השיר האלמותי של חבורת היבנאים לשעבר- "הנה הנה אני בא לעשות פה מסיבה תתקעו בחצוצרה"... וכו'

מ-A ל-B ב-35 דקות

בעצם מה רע לנו? יש לנו דרך יפה של שדות ומושבים ועיסת חרקים שהתאבדו בחינניות על משקף הקסדה ורק תרמו לתחושת הכפריות, חצי שעה פחות או יותר של רכיבה לת"א ועכשיו עם שעון הקיץ אפילו חוזרים באור יום, ולא פחות חשוב מזה תחושת הייחודיות חזרה ובגדול.
כן, אני בעד ריבוי דו"גים בכבישים, אבל באיזשהו שלב, במיוחד בתל אביב, זה הופך אותי לאחת מכולם. רגילה כזאת.
ובכן, יבנה, כך מסתבר, היא לא מקום מושבם הטבעי של קטנועי ישראל וכך מדי בוקר אני רוכבת לי יחידה בכיכרות יבנה מרגישה כרוכבת היחידה בעולם בין מכוניות מגושמות, 15 דקות של נחת עד להצטרפות לעדר הדו"גים רוכבי השוליים.

אז פרט לביקור נוסף בשבוע בתחנת הדלק וקילומטראז' שמצטבר קצת יותר מהר, די נחמד לנו פה ביבנה על כל כיכרותיה שמזכירים לי כל בוקר וערב כמה טוב שהקשבתי בחלק של השמיניות בשיעורי הנהיגה.

וברגע שיתגלו עקבות החתול הראשונות על ריפוד המושב, נדע בוודאות שהגענו הביתה.

אני רוצה, אני רוצה מכונית?

פעם בחודש בערך יוצא לי לנהוג על אוטו. אוטו ממש עם הילוכים והכל.
או אז אני מגלה עד כמה אני  בעצם קטנוענית בנשמתי.
מחוות קטנות מזכירות לי כל פעם כמה אני רגילה לקטנוע שלי. כמו בכל פעם שאני מגיעה לצומת, מציצה מעבר לכתף ונזכרת שבעצם יש מאחורי ספה תלת מושבית ולא כביש פתוח.
או לפני כל צומת כשאני כמעט ומשתחלת בין המכוניות ועוצרת בפתאומיות כי אני בעצם ברוחב 2.5 מטר עכשיו ולא דקיקה וקלילה כהרגלי.

והפקקים, הו הפקקים. הנה מילה שלא הצטרכתי להשתמש כבר כמעט חמש שנים. כלומר חוץ מאשר במשפט השמחה לאיד:"איזה באסה לכם הנהגים, אתם תקועים בפקקים ואני לא".
והנה אני, כאחת הקוביות המונחות על איילון ומתקדמת בקצב של סנטימטר לדקה עם רגל רועדת בעצבים על הגז, מפנזטת על זינוק על אופנוע אקראי שחולף בשוליים, "יאללה, סע" אני אגיד לו "קח אותי אל המרחבים הפתוחים בשולי נתיבי איילון"

ובכל זאת, מילה טובה שחייבת להיאמר- אם כבר פקק, שיהיה עם פסקול טוב, עם שתי ידיים שיכולות להחליף דיסק או להעביר תחנות במקום עם אוזנייה שמחוברת לטלפון, שיושב בכיס ועלול ליפול בכל רגע, בליווי מקהלת "קולות הרוח" ודפיקות קלות של החוט על הקסדה.

אך מהר מאוד חולפת לה תחושת הפסטורליה של מוסיקת הפקקים, כשמגיע השלב הנורא הזה שבו צריך, לא עלינו, להחנות.
זה לא שאני לא מחנה מצוין, אני אפילו זוכרת את דקלום החנייה ברוורס בעל פה-"ימינה, ימינה, ימינה, חלון, מראה, מהר מהר- כל ההגה שמאלה". אבל משהו בחמש שנים של רכיבה הפך אותי לחסרת סבלנות בכל הנוגע לחנייה.
מבחינתי, ההגדרה לחנייה היא- לא יותר מעשר שניות הליכה.
והנה אני עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב סביב אותו הבניין, מקווה שבפעם השביעית הוא פשוט ייפול ואני אוכל להחנות על המדרכה. כמו שאלוהים התכוון

רוכבים יודעים, שהתזכורת הזאת לא באמת נחוצה כדי להעריך את הדו"ג שלהם. גם בלי לנסוע על רכב פעם בחודש אני יכולה להגיד בפה מלא שאפילו עם חוט של אוזנייה שדופקת לי על הקסדה, לא הייתי מחליפה את הקטנוע שלי בשום אוטו שבעולם.
וחוץ מזה, אם מקשיבים ממש טוב, להקת "קולות הרוח" לפעמים עושה אחלה מוסיקה.

Can't go right

יש הרגלים שאפשר לא לשים לב אליהם אף פעם, עד שרואים אותם דרך מבט של מישהו אחר.
ככה אני גיליתי שכמו ג'ורג' קוסטנזה רק בהפוך- I can't go right, כששוב מצאתי את עצמי נדחקת בין הקיר לקטנוע רק כדי לעלות עליו מהצד הנכון וחתול רחוב בהה בי ובטח חשב לעצמו: "האנשים האלה מוזרים, הרי כל צד ימין פנוי לה".
לא משנה באיזה תנוחה חונה הקטנוע שלי, צמוד לאיזה קיר או מכונית, לא משנה כמות החפצים שאני מחזיקה ביד- אני לא מסוגלת לעלות על הקטנוע שלי מצד ימין שלו.

כמוהו. רק הפוך.

זר לא יבין זאת, ובטח זר שלא רוכב.
לעלות על הקטנוע מהצד הלא נכון מרגיש לי כמו לעלות על קטנוע אחר- זו פשוט לא אותה התחושה.
אולי זה מין טקס שכל רוכב מאמץ לעצמו בלי לשים לב שמגיע יחד עם סדר פעולות קבוע- מעיל, קסדה, כפפות, משקפיים, סידור השיער, והסיום- עלייה טקסית מצד שמאל.

ואולי בכלל הכל התחיל מאגדת עם שקר כלשהי על בני המאיה שהיו עולים על חמורם כדי לצאת למסע הארוך לעבר ארץ הקשת בענן והיו מקפידים תמיד לגשת לחמור מצד שמאל כי באותה תקופה בצד ימין של החמור היה מונח השק עם הצידה לדרך, והיה קיים חשש שעליה מצד ימין תפגע בסנדביץ' הקיפוד והחמאה שהכינו מבעוד מועד.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר הומצאו האופניים ולאחר מכן האופנועים- המסורת נשמרה והתגלגלה לכל רחבי העולם.

כשחושבים על זה, אין לכך סיבה הגיונית, הקטנוע הוא יצור סימטרי להפליא- מלבד אגזוז ורגלית הוא נראה בול אותו דבר משני הצדדים.
אה, יכול להיות שזה בגלל הרגלית?


 

אקסאבו, נעים להכיר

זה לקח חודש פחות יום להתיישב ולכתוב על הקטנוע החדש שלי.
אני אישה של 125, או לפחות הייתי עד לפני חודש כשפתאום המספר הוכפל והפכתי להיות  אישה של 250.
לפי ההיגיון הזה אגב, הדו"ג הבא שלי יהיה 500 ואחריו 1,000 אבל עוד חזון למועד.

קודם כל הגיעה ההיסטריה- "אבל אני לא מגיעה לכביש עם הרגליים, והוא כבד, ואני לא מצליחה לקחת אותו אחורה, ואני לא מצליחה לעלות על המדרכה ולמה אני צריכה את זה בכלל?"
ואז כמובן הביקור המבוהל במוסך והתייעצות דחופה לגבי מה אפשר לעשות בעניין הגובה. עופר המוסכניק הסתכל עליי במבט מנוסה ששמור להיסטריות כמוני ויודע שבעוד שבוע בדיוק אני לא אזכור מה הפריע לי בכלל. ואם כבר לסמוך על מישהו שעובד במקום שנקרא עופר אבניר אז לפחות שיהיה על ההוא שהתארגן על השם עופר.

בכל צומת אני מרגישה פתאום כקברניט שמנסה לעגון עם היאכטה שלו במרינה, משליכה עוגן בצורת מגף לצד הקטנוע ומנסה לייצב אותו, כשכל שאר הקטנועים לצדי נראים לי קטנטנים וזריזים ורק האקסאבו שלי מרגיש לי כמו המג'יק 1.

אז זה לקח עוד כמה ימים של חששות וגישושים, וחודש אחרי אני כבר הבעלים הגאה וההרבה פחות מפוחדת של אקסאבו 250 לבן ומהמם. והנה אנחנו כבר עולים על המדרכות ביחד, עוצרים יפה בצומת, קצת משתחלים בין מכוניות, בודקים קצת את גבולות המהירות, זורקים מבט מתנשא לרוכבי ה-125 "אויש, תתקדמו"

עולם הדו"ג ,לסיכום, הוא עולם של גברים.
עולם שבו בשלב הזה כשיש לי קטנוע חדש אני צריכה להגיד מילים כמו מתלים, מרחק בלימה וסל"ד, אבל הנה משהו מאישה חדשה במועדון ה-250: בכל פעם שאני יוצאת מהמשרד ורואה את האקסאבו החדש שלי מחכה לי על המדרכה, יש לי רק משפט אחד בראש- "יוווו, איזה חתיך!"

פרידה מהדוכס

בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי נטולת קטנוע. איך זה קרה?

כבר יותר מארבע שנים אני מטפחת זוגיות מדהימה עם דיוק, כמו כלב נאמן ואוהב הוא אף פעם לא כעס עליי (חוץ מהפעם ההיא ששוב שכחתי למלא דלק), קשקש במראותיו הקטנות והבהב בפנסיו בכל פעם שהתיישבתי עליו לנסיעה.
הקטנוע הראשון והיחיד בחיי, שעבר איתי תקופה ארוכה מתל אביב לרחובות ואז למושב, פתאום לא שלי.

גברים סוגרים עסקאות תוך דקות, זה לא יאומן. בעלי הפרקטי כבר מוציא דף לזכרון דברים, מצלם תעודת זהות של הקונה, ואני המומה בצד, בקושי מעכלת, רושמת ברובוטיות פרטים: קונה, מוכרת, מספר רישוי. מנסה תוך כדי לספר לקונה כמה הוא טוב ונאמן, מראה לו בגאווה את ספר הטיפולים המסודר והוא לא מתעניין בכלל, סוגר לו את האגזוז עם היד, חונק לי את הקטנוע.

אז מתי אתה רוצה לקחת אותו? עכשיו. מה עכשיו? אבל עוד לא נפרדנו, עוד לא עיכלתי, עוד לא ניהלנו שיחת סיכום, לא הוחלפו מילות פרידה, מילות תודה.
בתוך 5 דקות מצאתי את עצמי יוצאת ממועדון הדו"גים, מביטה בקטנועי הנאמן מתרחק אחרי שהשבעתי את הקונה לשמור עליו טוב ולא להוריד את הסטיקר של מלכת המדבר והולכת לי לחפש לו"ז נסיעות באתר רכבת ישראל כאחת העם.
אני מוכנה להישבע שראיתי את נשמתו של דיוק פורחת ממנו, והוא הופך מכלבלב נאמן לחתיכת פח (או פלסטיק?)  נוסעת על שני גלגלים.

אז הנה רשימת המלאי הלא מלאה שנדלתה מזכרוני לפני שאשכח:
4.5 שנים, כמעט 4 חורפים, החלקה אחת, שריטה אחת בפנס, צלקת אחת במרפק, 2 קסדות, שני מעילים, כפפות עם חורים בשתי אצבעות, 3 דוחות חנייה, גרירה אחת, פעמיים חילוץ אחרי שלא מילאתי דלק, אינספור נסיעות בעיר וכמה קצת רחוק יותר, 2 קרעים על המושב, עשרות חתולים ישנים בלילה, פעם אחת הנעה עם הרגל (חצי שעה), פעם אחת ביקור מבוהל במוסך רק כדי לגלות שלא הדלקתי את הפנסים, והמון המון המון שעות, ימים, חודשים של בילוי יחדיו בנאמנות מכמירת לב.

אז שניה לפני שאני מצטרפת למועדון ה-250, היה שלום דוכס. היה מושלם.

יומולדת

מאי הוא חודש היומולדת המשותף שלי ושל דיוק. אני אהיה בת 30, והוא בן 4 שבשנות קטנוע זה אומר שהוא כבר בתחילת שנות החמישים לחייו פחות או יותר.
אני כבר גדולה, עם רישיון A1 טרי בארנקי והוא כבר בכלל לא צעיר בעצמו, עם קרעים על המושב שהתחילו בקבלת הפנים של חתולי אבן גבירול בשבוע הראשון לחייו ועכשיו הם נפערים בכל יום יותר ויותר, ועם שריטות וקילומטראז' שכבר כמעט אפשר להתגאות בו.

מה שמזכיר לי את ההתחלה שלנו, שכמו רוב הדברים הטובים בחיים, קרתה ממש במקרה: נקלעתי לשיחה של חברה עם בן הזוג שלה- אופנוען בנשמתו שכל חלומו היה לראות את חברתו רוכבת לה בסטייל על מיו 100. לשיחה כאמור נקלעתי במקרה ובמקרה גם אמרתי שאין לי בעיה ללכת לעשות איתה רישיון כי זה יהיה מגניב. ובמקרה היא לא הגיעה לשיעור הראשון וגם לא לאלו שאחריו ואני מצאתי את עצמי אחרי שבועיים עם קטנוע חדש ואפס ניסיון, כי אם כבר יש רישיון חבל שלא יהיה גם קטנוע. החבר והחברה נפרדו אגב ואיתם פנטזיית המיו, ואני הכרתי את דיוק.

ספירת המלאי שלנו כוללת 2 דוחות, 2 החלקות, 3 קרעים על המושב, מצבר אחד שהוחלף, עשרות טיפולים שגרתיים במוסך וטיפול שווא אחד כששכחתי שצריך להדליק את הפנסים כדי שהם ידלקו, שריטה אחת שתוקנה ואחת שלא (למזכרת), גרירה (!!) אחת, עשרות שירים ברמזור וטריליון טיפות גשם.

יומולדת שמח וקולולו לנו, לרגל יום ההולדת המשותף אנחנו שמחים להעניק שובר של שעת רביצה על המושב של דיוק לכל חתולי השכונה, אבל דירבאלק, אל תוסיפו עוד שריטות.

לפעמים כדאי לא לדעת

המחוג של הדלק נמצא טיפ טיפ מעל הקו האדום ואני יוצאת מת"א לכיוון רחובות בסוף יום חמישי בואכה סופ"ש.
התחנה הנבחרת היא הסיירים, אני יודעת שקטנועים נוטים להיות שקרנים בכל הקשור לדלק ולרוב לרעתי, אבל אחרי כמעט 4 שנים ביחד אני כבר יודעת להרגיש עד איפה דיוק הקטן יכול להחזיק עם טיפ טיפ דלק.

מחשבות מחשבות, עבודה, סוף שבוע, חתכו אותי פה, משטרה שם, תחנת דלק מאחוריי, חתול שכמעט נדרס, רחובות שוב פקוקה. רגע, רחובות? איך הגעתי לפה? שכחתי לעצור לתדלק. מסתבר שגם במערכות יחסים ארוכות אחרי ההתרגשות של ההתחלה עדיין יש דברים חדשים ללמוד אחד על השנייה- דיוק מסוגל למשוך עוד קצת בלי דלק ואני רחפנית אבל זה לא חדש.

ראשון בבוקר וזה הזמן לספר שכבר תקופה ארוכה מחוג הדלק של דיוק לא תקין. נגדיר "לא תקין"- המצב התמידי שלו הוא ריק אלא אם חבטתי בלוח השעונים עד כדי חשד לשבר בשורש כף היד, ורק אז הוא עולה לאיטו למעלה ומספר לי על מצבו האמיתי של מיכל הדלק. באותו בוקר לא עזרו החבטות והבקשות, המחוג סירב לעלות ואני שכנראה לקיתי באמנזיה קלה במהלך הסופ"ש וכל אירועי יום חמישי נשכחו כליל, הייתי בטוחה שהמיכל מלא לגמרי וכנראה לא אכלתי מספיק הבוקר כי חבטת הבוקר שלי הייתה חלושה במיוחד.

40 דקות אחרי, בת"א, המחוג עדיין מסרב לעלות למעלה ואני כמו בסרט אמריקאי מטופש שבו הגיבורה ברגע אחד מקבלת את זכרונותיה בחזרה מבינה שהמחוג לא יעלה אף פעם, טוב לא אף פעם, רק עד שאגיע לתחנת הדלק הקרובה. וכדאי שהיא תהיה ממש קרובה.

בסוף היום, בחיל ורעדה אני נוסעת לתחנת הדלק והפעם בתוך ת"א (גם לאמון שלי יש גבול) מבינה שבכל הזמן הזה שנסעתי על אדים מה שנקרא, הייתי אמורה לחשוש מלהיתקע בצד הדרך אבל נסעתי לגמרי חופשיה מדאגות ומחשבות על מיכלי דלק ריקים רק בזכות חוסר הידיעה. אז כן, לפעמים עדיף לא לדעת.