יום שני, 2 באפריל 2012

טקס הענקת הסטיקר

כל סטיקר שמודבק על הקטנוע שלי הרווחנו ביושר דיוק ואני.

"מלכה לפניך"- הרי מי אם לא דיוק נסע איתי למיונים של מלכת המדבר ביער בן שמן. נכון הוא קצת פחד בהתחלה מהנסיעה הראשונה מחוץ לעיר, ואני זאת שקצת פחדתי כשמשאיות איימו להעיף אותנו לשולי כביש 1, אבל בסוף הגענו כמו גדולים. ואחר כך כשהייתי בבלקן וגם בלפלנד, מי זה שחיכה לי קשור לעמוד באבן גבירול בנאמנות וגם בחוסר ברירה? (בכל זאת, שרשרת ברזל). אז את מדבקת המלכה היה ברור שלא המקרר יקבל וגם לא דלת השירותים, אלא מי שהרוויח אותה בכבוד.

"די לרכב על הרוכבים"- מי זה שהרגיש ממש כמו אופנוע גדול כשרכבנו ביחד בהפגנות הרוכבים? בין כל ההארלי והטימקסים ועוד שמות שאני לא מכירה אבל היו ממש מרשימים וגדולים. ומי זה שאיבד את הקול מרוב כל הצפירות? מצטערת, אני לא מקבלת את גירסת המוסכניק שלי שצופר של קטנוע לא יכול להיות צרוד.
ועכשיו בכל כתבה על מחיר הביטוח לאופנועים אנחנו מחפשים את עצמנו בין כל הרוכבים הכבדים בתמונה מההפגנות, אולי מתחבא שם איזה דיוק קטן.

"תרמתי דם הצלתי חיים"- אמנם הדם שנשאב היה מוורידיי שלי ולא שמן מנוע מעורקיו של דיוק, אבל מי זה שחיכה לי יפה ליד המשאית הכתומה של מד"א? ואם לא דיוק גם לא הייתה לי קסדה ביד ומעיל של רובוטריקים, ואז על מה האחות הייתה מדברת איתי? אז את חצי השעה שחוייבתי להמתין לפי שאני חוזרת לרכוב ביליתי בשתיית טרופית על דיוק והענקתי לו את הסטיקר השלישי שלו, שגם אותו הוא הרוויח ביושר.



יום חמישי, 16 בפברואר 2012

לא בגדתי

התעוררתי בערך כל שעתיים בלילה. ככה זה כשצריך לקום בשש בבוקר במקום בשמונה, ובמיוחד כשמדובר במקדימה סדרתית כמוני. חישבתי עוד בלילה קודם כמה זמן ייקח לי להגיע למגרש החנייה בראשל"צ, כולל אפשרות של פקקים, ואני על קטנוע, כן?

המורה נעמד ליד האופנוע והתחיל להסביר לי- פה מניעים, פה זה ברקס, אורות, איתות, ואני חושבת לעצמי- פחחח, לי אתה מסביר? חביבי אני לא חדשה פה. וככה בזמן שאני מתרברבת לי בראש בניסיון הרכיבה העשיר שלי הוא הגיע לקאלץ'.

סליחה? קלאץ? כן, שמעתי על זה- הילוכים. ראיתי אופנוענים בכביש מרימים ומורידים את הרגל, בזמן שאני חולפת על פניהם (או שהם על פניי). אבל מה לי ולזה? אני מכירה גז וברקס ואת הסימון האדום הזה שקופץ פעם בכמה זמן ואני צריכה לאפס אותו ולשקר לעצמי שבדקתי שמן.

אז איכשהו, העברתי שעה דווקא לא רעה של שיעור הנהיגה הראשון שלי על אופנוע אמיתי. סליחה דיוק, סליחה, לא בגדתי בך, נשבעת, גם אתה אופנוע אמיתי. הרי את אנחת הרווחה כשעליתי שוב על הקטנוע שלי שמעו בכל  האיזור.
ועד השיעור הבא אני רוכבת חופשיה, משוחררת מקלאץ'.

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

טריאתלון רחובות הראשון

ברוכים הבאים לטריאתלון רחובות הראשון. נתחיל במקצה 1,500 מטר אופניים משדרות חן עד לתחנת הרכבת ע"ש הדר ברחובות, חשוב בשלב הזה לא לשכוח לנעול את האופניים. באמצעות המפתח השחור הקטן.

נמשיך בריצה קלה לרציף 1, ריצת ציוד כמובן- הקסדה ביד אחת, מעיל ממוגן ביד שניה. לא לשכוח לעצור בשתי תחנות החובה בדרך- תחנת ישראל היום ותחנת ידיעות אחרונות לצורך איסוף העיתון היומי.

הרכבת מתקרבת לת"א השלום, בשלב הזה נכין את המפתח השחור הקטן השני ואת המפתח השחור הגדול, אנחנו נזדקק להם בהמשך. ריצה קלה נוספת מהרציף אל עבר החניון בעזריאלי, עצירה קצרה בעמדת השומר (לא לנסות להתבדח איתו, זה יעלה לכם בעיכוב של 2 דקות). פתיחה זריזה של המנעול, לבישת מכנסי סערה אם יש צורך, מעיל, קסדה וצאו אל עבר המשרד.

הגעה למשרד- הורדת קסדה, מעיל, מכנסי סערה, תיק, קופסת אוכל-למקרר,
ותזכורת לעצמכם שמעכשיו אתם נוסעים את כל הדרך מרחובות לת"א עם הקטנוע וזהו.

יום ראשון, 29 בינואר 2012

איך נהייתי ערסית

אני לא יודעת אם זו הקסדה שעוטפת אותי בארשת מסתוריות או הרכיבה עצמה שמשחחרת אנדורפינים למוח (ואל תזלזלו ב-105 הקמ"ש שדיוק מגיע אליהם), אבל יש איזשהו שינוי קליל באישיות שלי ברגע שאני עולה על הקטנוע.
אני הופכת לערסית.

דיברתי כבר על מנעד הקללות, על שנאת נהגי המוניות, אבל הפעם עליתי מדרגה. הנהג שלא נתן לי לחתוך אותו ואפילו צפר לי החצוף, עצבן אותי ממש, so i gave him the finger, (יש דברים שפשוט נקראים הרבה יותר טוב באנגלית).
כן, כזו אני, חיה על הקצה, מופרעת, או כמו שאומרים אצלנו הערסים- לא רואה בעיניים.

רכבתי לי לאורך קפלן על 180 (הלב, לא הקטנוע), מלאה באדרנלין, המומה מעצמי ואפילו קצת מחייכת. כלומר עד הרגע ההוא שהגעתי לרמזור וההוא מהפסקה הקודמת עצר, כיבה את האוטו, יצא, נעמד מולי והתחיל לצרוח עליי.
ככה מול כולם.

אבל אני לא פרייראית- החזרתי לו ועניתי לו שהוא חצוף ומה הוא צועק עליי בכלל והוא בכלל לא נתן לי לעבור.
יש לו מזל שאמרתי את זה בלחש בתוך הקסדה ורק אחרי שהוא חזר לאוטו.
כן, כאלה אנחנו הערסים, אומרים הכל בפנים, ושייזהר ממני.
ומאז דווקא, אני לא נוסעת יותר דרך קפלן.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

גרד הגבה הלא נפוץ

במחקר קטן שערכתי הצלחתי לחשוף מחלה חדשה, גרד הגבה שמה, ובלעז: GERED HAGABA.

חמש דקות לערך אחרי תחילת הנסיעה מתחיל לי גירוד בגבה הימנית, בדיוק במקום שמתחת לקסדה, ולמה דווקא בגבה הימנית? הו, טוב ששאלתם- כי הידית של הגז היא הרי בצד ימין ואם חלילה הגירוד היה מופיע בגבה השמאלית עוד הייתי יכולה לגרד עם יד שמאל ולעצור את הסיוט הזה!! אבל מחלה, כדרכה של מחלה, תפקידה לענות ולתסכל. ואין ספק שה-GERED עושה עבודה טובה.

אם נניח הייתי יושבת בבית הייתי פשוט שולחת יד ומגרדת קלות את הגבה, או פשוט מתעלמת. אך אין דינה של ישיבה על ספה כדינה של רכיבה. ברכיבה הכל מקבל מימד קטסטרופלי- המוח שולח מסר ליד- תגרדי עכשיו!!! אחרת אני מתהפך פה על מישהו!!!

אל דאגה, יש גם פתרון למחלת ה-GERED ואותו גיליתי כחלק מהמחקר האמור. לא משחה ולא כדור, שנייה אחרי שאני יורדת מהקטנוע ה-GERED נעלמת כלא הייתה.
אבל אני לא פרייאית- אני מגרדת.
סתם כי אני יכולה.











יום רביעי, 27 באפריל 2011

רוכבת ברחובות

בוקר אחד הפך פתאום הקטנוע שלי לפרבריסט.
שבוע לפני כן עוד השתחל בין מכוניות ואוטובוסים באבן גבירול בתוך ענן ריחות של פיח ואוכל, מכיר את הדרך לכל המקומות הנכונים, משוויץ בתחת הקטן והחטוב שלו כשהוא עוקף עוד נהג מונית עצבני ברמזור.

כמה חלופות שגיליתי בשבוע האחרון-
במקום שריטות של חתולים מיוחמים על המושב- חירבונים של יונים מנומנמות מעמוד החשמל.
במקום אוטובוסים דינוזאוריים רומסים- מכוניות מנומסות שמפנות את הדרך גם כשהן לא חייבות.
במקום אבן גבירול- פארק המדע.

הקטנוע שלי מוכיח יכולות מופלאות בנסיעה מרחובות לתל אביב, רוכב לו כמו גדול על השוליים של כביש 4 (מקווה שאין פה שוטר בינינו), מתענג על כבישים ריקים ונזהר לא להיכנס לתוך חריצים בכביש שלא מורגל לקטנועים עירוניים שכמותו.

אז עכשיו, כשמגה בעיר התחלף ביוחננוף, קיורטוש במאפיית הראשונים, ו-03 ב-08 , אני יכולה כבר לומר בפה מלא שגם לי וגם לקטנוע שלי לא רע ברחובות הזאת.

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

נשמה של קטנוע

לעולם לא תשמעו אותי מוציאה מהפה את המשפט- אין, אני אומרת לכם, משה הוא הקטנוע הכי טוב בעולם.
אני בחרתי שלא לקבל עליי את המנהג המטופש של לקרוא לכלי רכב בשם.
מה שטוב לטיוואנים, טוב גם לי. אני נשארת עם דיוק.
כן, הוצאתי עכשיו את הרישיון ובדקתי את מוצאו של הקטנוע שלי רק לשם הפאנץ'.

וחוץ מזה, משה? נו באמת... מה הסיפור של לתת שמות גבריים לכלי הרכב שלכם נשים? הוא ישמור עלייך בסימטה חשוכה? הוא ידע להחליף לעצמו שמן בזמן? יגדל שפמפם קטן מתחת ללוח השעונים?

את רואה לנגד עינייך חבורת טיוואנים רוכנים מעל פס ייצור במפעל רחוק, מרכיבים חלק לחלק, מקפידים על כל פרט. ואז מגיעה מזוודה סטייל ספרות זולה, נפתחת באיטיות ומאירה את כל החדר באור בוהק, כולם נסוגים לאחור ביראת כבוד ומביטים בבכיר הטכנאים לוקח את הנשמה ומכניס אותה לתוך גוף המתכת. ומשה נולד לחיים.

תשכחי מזה. מדובר על שלל פלסטיקים ומתכות שחברו יחדיו כדי ליצור כלי רכיבה, טוב ואמין, זה נכון, אבל לא יותר מזה.
ואת כל זה אני כותבת רק כדי לשכנע את עצמי שאתמול כשהצהרתי בקול רם, ככה ליד אנשים, שנמאס לי לרכב בקור הזה כבר, קיוויתי ממש חזק שבאמת לדיוק אין נשמה טיוואנית שמתייסרת עכשיו בגללי ואין לה אפילו קול כדי לזעוק.

ואם כבר שם, אני הייתי הולכת על בוריס.