המחוג של הדלק נמצא טיפ טיפ מעל הקו האדום ואני יוצאת מת"א לכיוון רחובות בסוף יום חמישי בואכה סופ"ש.
התחנה הנבחרת היא הסיירים, אני יודעת שקטנועים נוטים להיות שקרנים בכל הקשור לדלק ולרוב לרעתי, אבל אחרי כמעט 4 שנים ביחד אני כבר יודעת להרגיש עד איפה דיוק הקטן יכול להחזיק עם טיפ טיפ דלק.
מחשבות מחשבות, עבודה, סוף שבוע, חתכו אותי פה, משטרה שם, תחנת דלק מאחוריי, חתול שכמעט נדרס, רחובות שוב פקוקה. רגע, רחובות? איך הגעתי לפה? שכחתי לעצור לתדלק. מסתבר שגם במערכות יחסים ארוכות אחרי ההתרגשות של ההתחלה עדיין יש דברים חדשים ללמוד אחד על השנייה- דיוק מסוגל למשוך עוד קצת בלי דלק ואני רחפנית אבל זה לא חדש.
ראשון בבוקר וזה הזמן לספר שכבר תקופה ארוכה מחוג הדלק של דיוק לא תקין. נגדיר "לא תקין"- המצב התמידי שלו הוא ריק אלא אם חבטתי בלוח השעונים עד כדי חשד לשבר בשורש כף היד, ורק אז הוא עולה לאיטו למעלה ומספר לי על מצבו האמיתי של מיכל הדלק. באותו בוקר לא עזרו החבטות והבקשות, המחוג סירב לעלות ואני שכנראה לקיתי באמנזיה קלה במהלך הסופ"ש וכל אירועי יום חמישי נשכחו כליל, הייתי בטוחה שהמיכל מלא לגמרי וכנראה לא אכלתי מספיק הבוקר כי חבטת הבוקר שלי הייתה חלושה במיוחד.
40 דקות אחרי, בת"א, המחוג עדיין מסרב לעלות למעלה ואני כמו בסרט אמריקאי מטופש שבו הגיבורה ברגע אחד מקבלת את זכרונותיה בחזרה מבינה שהמחוג לא יעלה אף פעם, טוב לא אף פעם, רק עד שאגיע לתחנת הדלק הקרובה. וכדאי שהיא תהיה ממש קרובה.
בסוף היום, בחיל ורעדה אני נוסעת לתחנת הדלק והפעם בתוך ת"א (גם לאמון שלי יש גבול) מבינה שבכל הזמן הזה שנסעתי על אדים מה שנקרא, הייתי אמורה לחשוש מלהיתקע בצד הדרך אבל נסעתי לגמרי חופשיה מדאגות ומחשבות על מיכלי דלק ריקים רק בזכות חוסר הידיעה. אז כן, לפעמים עדיף לא לדעת.
התחנה הנבחרת היא הסיירים, אני יודעת שקטנועים נוטים להיות שקרנים בכל הקשור לדלק ולרוב לרעתי, אבל אחרי כמעט 4 שנים ביחד אני כבר יודעת להרגיש עד איפה דיוק הקטן יכול להחזיק עם טיפ טיפ דלק.
מחשבות מחשבות, עבודה, סוף שבוע, חתכו אותי פה, משטרה שם, תחנת דלק מאחוריי, חתול שכמעט נדרס, רחובות שוב פקוקה. רגע, רחובות? איך הגעתי לפה? שכחתי לעצור לתדלק. מסתבר שגם במערכות יחסים ארוכות אחרי ההתרגשות של ההתחלה עדיין יש דברים חדשים ללמוד אחד על השנייה- דיוק מסוגל למשוך עוד קצת בלי דלק ואני רחפנית אבל זה לא חדש.
ראשון בבוקר וזה הזמן לספר שכבר תקופה ארוכה מחוג הדלק של דיוק לא תקין. נגדיר "לא תקין"- המצב התמידי שלו הוא ריק אלא אם חבטתי בלוח השעונים עד כדי חשד לשבר בשורש כף היד, ורק אז הוא עולה לאיטו למעלה ומספר לי על מצבו האמיתי של מיכל הדלק. באותו בוקר לא עזרו החבטות והבקשות, המחוג סירב לעלות ואני שכנראה לקיתי באמנזיה קלה במהלך הסופ"ש וכל אירועי יום חמישי נשכחו כליל, הייתי בטוחה שהמיכל מלא לגמרי וכנראה לא אכלתי מספיק הבוקר כי חבטת הבוקר שלי הייתה חלושה במיוחד.
40 דקות אחרי, בת"א, המחוג עדיין מסרב לעלות למעלה ואני כמו בסרט אמריקאי מטופש שבו הגיבורה ברגע אחד מקבלת את זכרונותיה בחזרה מבינה שהמחוג לא יעלה אף פעם, טוב לא אף פעם, רק עד שאגיע לתחנת הדלק הקרובה. וכדאי שהיא תהיה ממש קרובה.
בסוף היום, בחיל ורעדה אני נוסעת לתחנת הדלק והפעם בתוך ת"א (גם לאמון שלי יש גבול) מבינה שבכל הזמן הזה שנסעתי על אדים מה שנקרא, הייתי אמורה לחשוש מלהיתקע בצד הדרך אבל נסעתי לגמרי חופשיה מדאגות ומחשבות על מיכלי דלק ריקים רק בזכות חוסר הידיעה. אז כן, לפעמים עדיף לא לדעת.
